באיחור לא אופנתי גיליתי את הסטראבה, שזה בול מה שהייתי צריכה – עוד רשת חברתית. אמרו לי תנסי, מה אכפת לך, זה שקט, זה לא כמו פייסבוק. אבל אתם יודעים איך זה, את נכנסת רק לראות, מרחרחת פה, בודקת פרופילים שם, והופה – מישהו נתן לך קודוס, ונפלת בטיפה הכתומה
מבצעים, הטבות, קופונים וקודים להנחה – אין ענף שזה לא מצליח בו, אבל בעולם הריצה קוד הנחה זה לחיות או למות
זכיתי להביא אליכם סיפור על חוזק וחולשה, על השדים שלפעמים מתחבאים מאחורי פוסטים מעוררי השראה ועל הצורך להשאר קשובים גם כשהקצב עולה לנו לראש. פוסט ממש אחר
יש פרוייקטים שמתחילים בתור ביס קטן ונחמד מהחיים הטובים, אבל מתגלים עד מהרה כמשני חיים. שיתוף הפעולה עם אדידס במסגרת קהילת הרצות של סלונה היה אחד כזה, בענק
מהו הדבר האחד שרצים מתביישים לדבר עליו? ובכן, כולנו מכירים את זה, ובסוף כשכבר פשוט אי אפשר להסתיר וזה פורץ החוצה, אתם תגלו שזה קרה לכולם
נזר הבריאה הגיע לארץ הקודש ויעלו בני ישראל לרגל לחזות במו כיסיהם בקודש הקודשים
אחרי אי אילו פציעות שהרווחתי בהרבה מאמץ ומעט שכל, הבנתי שלא חייבים לעצור הכל כשמחלימים מפציעה. הכינו את המשקפות
אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה
אני מכירה הרבה יותר אנשים שלא יכולים לרוץ מאשר כאלה שכן יכולים, ואני ביניהם. מה שמבדיל אותנו מהשאר זו העובדה שזה לא עוצר אותנו
יום וחצי לפני מרוץ מהמדבר לים החלטתי לרוץ 50 ק״מ במקצה האולטרה במקום 25 ק״מ במרוץ השליחים. כך זה נראה מספת הפסיכולוג
