מתי בפעם האחרונה ראית את הזריחה?

פיוטי בוקר.
היום הזמנתי את קבוצת האמיצים של מועדון החמש בבוקר של מיקרוסופט ל״אתגר הזריחה״.
התעוררנו לפני השמש והציפורים, מתחנו את עצמנו בסט קצר של ברכת השמש, והתיישבנו איש ואישה בביתם, או בחוץ, פנינו למזרח, מחכים לנס היומיומי העומד להתרחש.

אלף פעמים ראיתי את הלילה מתחלף ליום לנגד עיני בריצות בטבע, ובכל פעם זה פלא מחדש, אבל דווקא היום בישיבה השקטה, בלי שום דבר אחר לעשות, כשאף שריר לא מתאמץ והנשימה לא כבדה, מחלון פינת האוכל שלי, הצלחתי לראות דברים חדשים.

ויהי אור

יש את הרגע של האור הראשון, כשהשחור המוחלט הופך לכחול כהה מעל נימה דקה של זוהר בקו האופק. אני יודעת שמספיקה טיפה אחת של אור כדי לגרש את החושך, ומקווה ביני לבין עצמי שהמתצפתים האמיצים הפזורים ברחבי הארץ לא מסתפקים ברגע הזה וממשיכים להמתין לה, לשמש, שתראה לנו למה היא מסוגלת.

בתחילה האור עולה לאט כל כך שנדמה שאין כל שינוי גם בחלוף דקות ארוכות, אבל אם מתבוננים היטב במבט רחב, לא רק אל השמים, פתאום העולם נגלה – הצללים מופרדים זה מזה, עצמים הופכים להיות שוב עצמם, התמונה מתמלאת בפרטים.

זה קורה כל כך לאט, ופתאום, ברגע אחד, כבר אין ספק שהנה אור יום מלא. השמים בגווני פסטל בהירים כל כך, שמיכת כתום מוזהבת מכסה אותם, ורק מי שצופה ידע להגיד שמדובר בשחר של יום חדש. המצלמה, מצידה, לא מבדילה בין זריחה לשקיעה.

הבוקר בא כל כך מהר

אני עדיין מקווה שהם לא מסתפקים גם בזה. כי עוד רגע קט והצבע מתחיל לחזור לצללים, כאילו בשניה מישהו לוקח מכחול ומתחיל לזרוק ירוק בעלים, אדום בפרחים, קודם הצבעים הכהים ולאט לאט נוספים הבהירים. שכבות שכבות של צבע, מלאכת מחשבת ביד אמן.

ואז הציפורים מואילות בטובן לפתוח את היום, מתעופפות מעץ לעץ ובין גגות הבתים, צלליות כהות,  מסודרות בשלשות, כמו בציורי ילדים.

עכשיו זה משחק של ניואנסים. מי שיתעקש להמשיך להביט יבחין שגם כשהעולם נדמה כשטוף אור, יש עוד אור שעולה. השאלה בכמה תסתפקו.

המתמידים יגלו שאור פסטלי הופך לזוהר, וזוהר הופך לסינוור, כשכדור של זהב עושה את דרכו במהירות מאחורי העץ המושחר אל מרכז השמים, נקודות של זהב קורצות בין ענפיו, ובעיניים (שאני כבר נאלצת לסוכך עליהן בכף ידי) נקלטות עכשיו קרניים מופזות מעל קשת בהירה ובליבה כדור זהב בוער.
כמה אור אפשר לשאת?  אולי עד כאן. מכאן הבהייה בזוהר תהפוך את כל הסובב לצל כהה שוב. מוטב להרחיב שוב את המבט וליהנות מהאור. רגע קצר בלבד אפשר לבהות במקור. 

ברכת השמש

עד כמה אנחנו ערים בחיינו לרבדי התהליכים של שינוי? עד כמה אנחנו טורחים להתפעל מהשלבים שבדרך, מהנצחונות הקטנים, מהצבע, מהגוונים?

אולי כדאי מדי פעם לקום מוקדם כל כך, בלי מטרה מוגדרת, רק כדי להיזכר עד כמה הנכונות שלנו להתבונן ולהאמין שיכול להיות עוד יותר טוב, והיותנו שם כדי לראות ולחוש שזה קורה, הן שמניעות אותנו וטוענות אותנו בכוח להמשיך ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמנו, ומזכירות לנו שהגרסה הזאת לפעמים מתעדכנת בשינויים כל כך עדינים שכדאי שלא נוריד מהם את העיניים כדי לשים לב שהם התרחשו ושלא ניקח אותם כמובנים מאליהם.

״זה היה יום מיוחד, כי כל דבר ביום הזה קרה בתוך האור של השמש שנגה עזרה לה להתעורר״ (נסיכת השמש, דוד גרוסמן)