עכשיו מדברים על כדורגלנים וקטינות. תמיד יש כותרת לפרשה, אחת מפוצצת כזאת, שהתקשורת יכולה להפוך אותה לאייקון זכיר ולחרוש אותה עד שהמילים יאבדו משמעות.
כדורגלנים וקטינות.
קטינות, כן? כאלה שגיל ההתבגרות משחק להן עם המוח, שבודקות את גבולות המותר והאסור, שהחוק קובע שאסור לגעת בהן ויהי מה.
וכדורגלנים. בגירים. בעלי משפחות. כלומר, כאלה שכבר עשו וראו דבר או שניים, שיודעים איך מתפתחים יחסים וקרבה מינית אינטימית, שמודעים לעצמם, למעמדם ולתדמיתם.
אבל מה שומעים ברשת? דיבורים על התחזות, או זיוף, או תרמית, וניצול מצד הנערות, תאוות פרסום והערצה, וכוונת זדון ומה לא. האשמת הקורבן. שוב. איפה השכל שלנו, איפה?
את לא אשמה
הכי הורגות אותי נשים שהאשמת הקורבן היא לחם חוקן. ״מסכנים הגברים האלה, הן רצו את זה, הן הפילו אותם בפח, הם לא יכלו להתנגד להן עם כל הציצי הצעיר הזה שלהן, פתייניות מטילות אימה״. קשקושים.
גם לי היה דמות להערצה כשהייתי ילדה. הוא אמנם לא כיכב במדורי הרכילות כמו הכדורגלנים, אבל הוא היה הסלב והגורו של קהילת הצוללים בארץ, והוא חמד נשים צעירות. ונערות. וגם ילדות בנות 12. וכולם ידעו או חשדו, אבל חפצו בייקרו.
אפילו אבא שלי, שהיה חברו הטוב, היה מנפנף את המקטרות על חברו הנערץ ואומר בקלילות: ״הוא סתם פלרטטן״, ואף היה בטוח שכולן באמת זורקות עצמן עליו.
באיחור של שנתיים סיפרתי לאבא שלי על המקרה. החבר הטוב שלו, הגורו, רצה שאגע לו בבולבול במהלך צלילת אימון בקורס, בעומק 42 מטרים מתחת לפני הים. וכשגורו רוצה, גורו לוקח. הוא גם דחף לי לשון לפה במהלך תרגול נשימה, פתח את מיכל האוויר שלי כשניסיתי לברוח חזרה למעלה, כדי שלא אתבלבל לחשוב שאני שולטת במצב, וחיכה לי מופשל מכנסיים במקלחות. בחיים לא אשכח את מראה האיבר המדולדל והרופס שלו.
מחלק מוסר
וראו זה פלא – ברגע אחד נמחקו זכויותיו של המנטור. אבא שלי לקח אקדח ונסע דרומה כדי למחוק גם אותו, כליל. פתאום, כשזו הילדה שלך, הדברים מקבלים משמעות אחרת, ואתה כבר לא חושב שמדובר בזכר אלפא כריזמטי ושרמנטי. פתאום הוא הופך לפוגע ותו לא. (*קלוד אופנהיים, כפר הצוללים, אילת – אזהרת מסע)
אבל זה שאבא אחד מתפכח, לא אומר שכולם ראו את האור.
גם עכשיו, כל מאשימי הנערות עסוקים בנשות וילדי הכדורגלנים, בתדמית, בפרנסה, במה יהיה ובמניית זכויותיהם. ואומרים שנעשה להם עוול. לגברים. לאלה שלא הצליחו להבחין בין ילדה לאישה, בין טוב לרע.
גם אותי האשימו. גם עליי איימו. שלחו הודעות ועקבו אחרי ברחובות. בבדיקת הפוליגרף נשאלתי מפורשות אם היו לי פנטזיות מיניות על הגבר הזקן הזה, שהיה כמו דוד חביב בשבילי. בת 16. זה היה קו ההגנה בתחילה – שאני זרקתי את עצמי עליו ושאני מעלילה. אבל למזלי הפחד לא הסיט את המחט, והפוליגרף אמר את דברו.
תמיד מוצאים איך להאשים את הנערה ולכוון את תודעת הציבור לכך שצריך לזכור את זכויות הפוגע. כך גם עם בוכריס ואיציק מרדכי, עם קציני המשטרה ואבגי, עם גולדבלט וסילבן וקצב. תמיד יש להם זכויות ומשפחות שנהרסו. לא שהם עצמם הרסו את משפחותיהם, חלילה.
הילדות של כולנו
אבל האמת היא שצריך לזכור רק דבר אחד – רק את הילדה שלך, או הילד.
אנחנו חיים בעולם שבו אחת מתוך אחת נפגעת מינית, מה ששם כל אחת ואחד מאיתנו במרחק נגיעה מהפעם הראשונה שזה יקרה אצלנו בבית.
כי ביום שהיא תבוא ותספר לך, או כשהוא ישחרר את כל מה שעצר בתוכו שנים, פתאום כל המציאות שבנית לעצמך בראש תתנפץ לך בפנים, כמו מכונית שמתנגשת בחלון ראווה. ואז, כמו תצוגת בגדים שהיתה תלויה יפה על קולבים שם בחלון ההוא, כל הערכים והעקרונות שלך יתמוטטו, יוטלו על הרצפה, וכל מה שיישאר מהם זו ערימת זוהמה, חרטה, בושה ותחושת אשמה גדולה. ובאותו רגע ממש, יבואו אחרים ויזכירו לך שהיא בטח רצתה את זה, ושאסור לשכוח את משפחתו ואת זכויותיו הרבות של הפוגע. בדיוק כמו שעשית פעם בעצמך.
אז כשאתם באים לבקר נפגעי פגיעה מינית יש רק דבר אחד שצריך לזכור – הילדה שלך, או הילד, והזכות שלהם לביטחון אישי. והדרך היחידה לעשות זאת היא לא להישאר עיוורים לילדים של אחרים. זו הדרך היחידה למגר את תרבות האונס ולשמור על הילדות והילדים שלנו, אפילו אם הם עושים קצת שטויות.
לא כמו כולם
מוזמנים להאזין לפרק ״על חיים ללא פורנו״ – שיחה עם שרון כהן, כדורגלן עבר, שאימץ גישה בריאה לגבי מהי גבריות ויחס לנשים, בכל גיל.
אנחנו למדנו ממנו שיעור חשוב.