רצים בסרט כחול

ובכן, אין כאן סקס. לא הפעם. אבל יש תופעה אחרת שצריך לדבר עליה בגלוי: ראנר׳ס בלוז. יענו, דיכי של רצים.

אנחנו מתכוננים למרוץ, טוחנים ריצות באימונים, קורעים שקיות ג׳ל בשיניים, עפים על עצמנו ועל האנדורפינים, דובקים בתכנית כאילו היתה אסטרטגיה לכיבוש מעוז בעת מלחמה, מגיעים לקו הזינוק בשיא, מסיימים חצי שבורים, מרחפים עוד יומיים מטר מעל הקרקע, ואז – צניחה חופשית ממרומי ההיי אל עמקי הבאסה פלוס חבטה של הראש על המסלול, ועוד בדיוק בצד הטוב שלנו.

כשזה קרה לי בפעם הראשונה, אחרי החצי הראשון בתל אביב, חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי. איך יכול להיות שאני, שרק עכשיו חרכתי את המסלול בשעתיים ושבע עשרה דקות וממש כמעט הגעתי ראשונה (תרגיעו, מה אני לא יודעת ששמוליק קיפוד סיים יותר מהר ממני?!), איך אני שחייכתי כל הדרך אל הקו לא יכולה אפילו להסתכל על נעלי הריצה שלי, וכל מה שבא לי זה להגיף את התריסים כמו הניה בקיץ של אביה ושאף אחד לא יסתכל פנימה?

ואת לא יודעת איך להגיד את זה, ומה יחשבו עלייך. והבושה אופפת אותך, עד שזה מתפרץ. ואוי, כשזה קורה, אוי כשזה קורה. קהילת הרצים לא יודעת איך לאכול אותך. איך יכול להיות שלבנאדם לא בא לרוץ? איך זה קרה לה?
ואז מתחילה סדרת הצעות ייעול: תנסי לרוץ לאט, תנסי לרוץ מעט, אל תרוצי תנסי אופניים, הכל בראש, תרשמי לעוד מרוץ זה יחזיר לך את החשק. מה זאת אומרת לא בא לך? יבוא לך, יבוא לך. תרוצי רק לכיף, תרוצי רק בים. ולך רק בא שהם יסתמו עם כל משפטי המוטיבציה שלהם, ולאט לאט מתחוור לך שמאחורי כל שעות הייעוץ חינם שאת מקבלת עומד דבר אחד שאף אחד לא מעז להגיד: הם מפחדים. את מהלכת כמצורעת בממלכת הבריאים והם מפחדים להידבק.

הרי מי לא חווה באסה קטנה בכל פעם שהשעון מצלצל בשלוש-ארבע-חמש וחצי בבוקר אבל לא נותן לעצמו לכבות אותו כי מה יגידו השכנים? מי לא היה מת להעלות פוסטים שיקבלו תגובות של ׳אלוף׳ ו׳השראה׳ בלי לחזור הביתה בפישוק רחב? אבל כולם עושים את זה, אז אנחנו ממשיכים כדי חלילה לא להיעצר, כי לחזור לרוץ זה הרבה יותר קשה מלהמשיך לרוץ.

אבל אין מה להתבייש, זה קורה לטובים ביותר – החור הכחול של הרצים שמושך אותך פנימה. פשוט לא בא לך לרוץ. הכל כבד, החיוך מחוק, ואת תופסת את הראש ובוכה מבפנים ׳איך זה קרה לי? איך? זהו, הלכה הקריירה, בחיים אני לא אצליח לרוץ יותר, חיי אינם חיים, איך ממשיכים מכאן? הרי תיכף כולם הולכים להקיא ריאה במרוץ אייל בעליה, ולי לא תהיה אפילו תמונה אחת עם פרצוף סובל, איך אני אסתכל לאנשים בפנים? מה אני אעשה עם החיים שלי עכשיו?׳

ובמשך כל הזמן שזה מתרחש אין לך שמץ מודעות עצמית כדי לזכור שבסך הכל מדובר בתחביב, שאם לא תגיעי למרתון תל אביב הכל יהיה בסדר ואף אחד בטופ 10 לא ירגיש בחסרונך, שטלנגה מג׳מבה מקניה לא באמת צריך אותך כדי לדרבן אותו לעשות PR, שיש לך עבודה שאת ממש טובה בה ומתפרנסת ממנה נהדר, שתוכלי להשקיע קצת זמן בילדות שלך עכשיו, לקפל כביסה בזמן במקום ללבוש תחתונים הפוך, וגם שבטח עוד מעט יחזור לך החשק וכל מה שתצטרכי לעשות זה לנעול נעליים ולצאת לרחוב לאיזה 3-4 ק״מ ראשונים ומשם הדרך עד שתקללי את השעון שמעיר אותך ל-20 בשבת לפנות בוקר קצרה ממש.

רק מתי את יודעת להעריך את זה? כשאת פצועה. אז הדיכי מתחלף בקנאת רצים, וכל מי שרץ ברחוב את מרגישה כאילו היה אחיך האובד, כאילו אכלתם מאותה שמיכת סקביאס בצבא, וכל צעד של איש זר בגופיה זוהרת מרגיש לך כאילו חלק ממך נשאר הרחק הרחק מוטל על הטיילת, ואין לך איך לחבר אותו חזרה, ויש לך כאבי פאנטום במקום שפעם היו כאבים אמיתיים כל שבת. ואת עושה מה שאפשר, ופתאום כן הולכת לים, ואז עוד יותר מקנאה ברצים שחולפים להם שם על השביל ולא קופא להם התחת במים.

ואז את מסתכלת אחרת לגמרי על הרצים המדוכאים ומשחררת צרורות של תגובות ׳מאיפה לכם הפריבילגיה לא לרצות לרוץ? כשתהיו פצועים תבינו מה זה. תרוצו רק לאט, רק מעט, תרוצו רק על הים. תירשמו לאיזה מירוץ שיחזיר לכם את החשק, מה זאת אומרת לא בא לכם? יבוא לכם, יבוא לכם. רק תרוצו כבר ינעלהעולם, תיכף שמוליקיפוד וצ׳ומפי ואינשם עוקפים אתכם.׳ ואז פתאום את קולטת מה את עושה, ופתאום באמת נהייה לך כחול בעיניים, למה שאת גם פצועה, גם בדיכי וגם אחת מאלה. ואז הם כותבים לך ״העיקר הבריאות. תקשיבי לגוף. תעשי בינתיים רק מה שאת יכולה.״

יא-ראבי, נשמות, אי אפשר לצאת אצלנו טוב. איזה דיכי.

* את תמונת הים צילמה בכשרון ובחסד רב מיכל יפה, שגם רצה, גם שכנעה אותי לבוא לים במקום להתבכיין בבית והיא גם הכותבת המוכשרת של ׳פחות משעה׳ ששווה לקרוא

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.