לרוץ מתוך בור שחור

זכיתי להביא אליכם סיפור על חוזק וחולשה, על השדים שלפעמים מתחבאים מאחורי פוסטים מעוררי השראה ועל הצורך להשאר קשובים גם כשהקצב עולה לנו לראש. פוסט ממש אחר
לפני כמעט חצי שנה קפצה לי הודעה פרטית בפייסבוק. אינה הרוש! יאאאא איך אני מתה עליה! לאן היא נעלמה באמת?!

כשאינה כתבה לי את הסיפור שלה היא אמרה שהיא מרגישה שאני הבן אדם המתאים לעזור לה לצאת מהמחבוא שבו היא נמצאת ולהוציא אותו לאור ואני ידעתי שהיא צודקת, אבל גם ידעתי שאצטרך לעמוד חזקה מול השדים הפרטיים שלי ולהזכיר לעצמי שזה הסיפור שלה ולא שלי.

לקח לי כמעט שלושה חודשים אבל סופסוף הצלחתי לקחת את הראיון שלנו ולהפוך אותו לפוסט הכי חושפני על העולם שבו לא כולם אלופים והשראה, שבו לא כל ריצה מסתיימת בהיי ושמבקש רגע של תשומת לב נוספת כי מי יודע, אולי ממש לידכם יש שדים שמריצים אנשים שזקוקים לעזרה שלכם.

* * *

אם הייתם בסביבה לפני כשנתייםקרוב לוודאי שנתקלתם בלא מעט פוסטים של אינהבכולם היא היתה שמחהמלאת מוטיבציה ובדרך למעלה עם הישגים מרשימים על המסלוליםבתמונות בוודאי ראיתם אישה קטנה עם חיוך גדול תמידי וחשבתם לעצמכם ״וואואיזו השראה!״מה שהתמונות לא הסגירו מעולם היה החושך שמתוכו אינה רצה: האנורקסיה הקשההדכאון העמוקוההתמכרות ואובדן החופש בתוך הריצה.

״היום אני מבינה שנולדתי עם מן חוויה כזאת של ריקנות מאוד גדולה ובדידות. אני זוכרת מגילאים מאוד קטנים את החוויה של ׳מה שאני זה לא מספיק׳.״

אינה נולדה לבית רוסי טוב וכמו בכל בית כזה החינוך והמצויינות היו לפני הכלמגיל צעיר מאוד כל מאמציה של אמה כוונו להפוך את אינה למגשימת החלומות שלה עצמה ואינה  גדלה בידיעה שמה שהיא זה אולי לא מספיק, אבל שאם רק תתאמץ ותשקיע הכל יהיה בסדר.

״בגיל קטן מאוד כבר קנו לי חלוק לבן, לימדו אותי אנגלית ואנטומיה וידעתי שאני חייבת להיות רופאה כשאגדל. הייתי מצטיינת בכל מסגרת – בבית הספר, בצבא מצטיינת רמטכ״ל – בכל דבר שנגעתי הגעתי לטופ, רק שיגידו לי שאני בסדר, אבל גם כשאמרו לא האמנתי. לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי, חשבתי שמשהו בי דפוק.״

שנים של תחושת חוסר שליטה וחוסר משמעות פערו בלב קיומה בור שחורכהגדרתה.

״המקום היחידי בחיים שהשליטה היתה בידיים שלי היה האוכל. זו היתה המנוחה שלי מהנסיון להיות משהו אחר. בגיל שנתיים כבר הייתי בתת משקל חריף ומגיל ארבע אני זוכרת שבמכוון לא אכלתי. אני זוכרת שהיה אז ברוסיה נורא קשה להשיג אוכל ואמא שלי היתה יוצאת לשעות, עושה דרמות על איך עמדה בתור וכמה קשה היה לה להשיג בשבילי אוכל  – ואני לא הייתי פותחת את הפה. כל המשפחה עבדה בניסיונות להאכיל אותי ואני במכוון הייתי יושבת וסוגרת את הפה ואומרת לעצמי שלא ייקחו לי את זה, בגלל המצויינות הזו שציפו ממני. זה היה מאוד מתיש להיות משהו שאני לא.״

ואף אחד עוד לא קרא לזה אנורקסיה, נכון?
״נולדתי מאוד נמוכה, הייתי תינוקת חולנית ובכיינית ולא אכלתי כלום. עד גיל 13 היתה לי אנורקסיה פעילה, אבל לא ידעו, הייתי סתם מן מפלצת מפונקת שלא רוצה לאכול. כשעלינו לארץ הגעתי לכאן בתת משקל, והיה הסבר כאילו הגיוני למצבי כי הגענו מרוסיה ולא היה שם כסף לאוכל. כשהגענו לדודה שלי הביאו לי שקית ענקית של בננות, אולי קילו, ואכלתי את כולה, אז חזרתי לאכול לתקופה מסויימת והייתי עסוקה בהתנדבות ובעשייה כדי שיאהבו אותי ושאהיה מצטיינת ולא נשארה לי אנרגיה להרעבות.״

אבל טבעם של שדים שהם אינם נעלמים כמחווה של רצון טוב.

״זה חזר אחרי הלידה הראשונה. היתה לי לידה נוראית והשנה הראשונה עם התינוקת היתה גיהנום. שנאתי את התינוקת, שקעתי לדכאון עמוק והפסקתי לאכול. ההסבר שלי היה שזה דכאון ופיתחתי תיאוריה שכשאני עייפה אני לא רעבה.״

כשאינה רצתה לתקן את חוויית האמהות ולהכנס שוב להריון, בהוראת הרופא עשתה דיאטת השמנה.

״הפעם נולדה לי תינוקת נורא נוחה, שישנה לילות שלמים, והייתי כמו האמהות בחלומות שלי הולכת עם העגלה בפארק. הכל התאזן והאמנתי שהנה הנס קרה, עכשיו אני אתמלא, תהיה לי משפחה, הבור השחור ייעלם. אחרי חודש הסתבר שצריך לשים לתינוקת רצועות למפרקי הירכיים. נמחקתי ברגע אחד. היא היתה עלי 24 שעות ביממה, אפילו לשירותים הלכתי איתה על הידיים. שקעתי לדכאון שחור משחור. הייתי זועקת לאלוהים שייקח אותי. ככה הייתי מניקה, וכשהתינוקת היתה בוכה הייתי אומרת לה שאמא מתה. ההרעבות החריפו, חמישה חודשים לא הכנסתי כלום לפה. כלום. שתיתי ספרייט ואכלתי מעדן ביום. כל בוקר הייתי פותחת את העיניים ושואלת ׳למה אלוהים? פשוט תעלים אותי.׳

לילה אחד חלמתי שאני נוסעת בכביש ושיש שם גדר ושיש בה חור ואני עוצרת את האוטו ומתקרבת ואומרת ׳זו ההזדמנות שלי׳ ואני קופצת ומרגישה תחושה של חופש עילאי, ואז בחלום אני חוזרת לאוטו ואומרת לעצמי ׳זו עיריית חיפה, ייקח שנים עד שיתקנו את זה – אני יכולה לחזור הביתה ובכל רגע נתון לחזור ולקפוץ׳ והחלטתי בחלום שאני נוסעת הביתה ונותנת עוד נסיון אחד לתקן את הבור השחור שלי.״

בניסיון להציל את עצמה ובעזרת חברה טובה אינה חזרה לאט לאט לאכולהחליפה את כל המלתחה, צבעה שיער בצבע אחר ולאט לאט השתחררה.

״החלטתי שאני חייבת איזה ריגוש. חברה הציעה לי לנסות רכיבת שטח, אני חשבתי שזה רעיון סוף הדרך ותוך שבוע היו לי אופניים והתחלתי שיעורים פרטיים. זה נתן לי את הריגוש שחיפשתי. הצלחתי בזה.

לפני שלוש שנים כשעשיתי את סובב ירושלים, זו היתה הפעם הראשונה שהעליתי סימן שאלה לגבי התפיסה שנמוכה זה נכות. זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי בהצלחה משהו ׳שנמוכים לא עושים׳.

המאמן שלי אמר לי להתחיל לרוץ קצת כדי להתחזק ומצאתי קבוצה. המאמן שם אמר שיש לי גוף של אצנית, ואני הרי ידעתי על עצמי רק שאני נכה נמוכה, ואחרי בערך שלושה חודשים הוא לקח אותי לאימון אישי והבטיח שיביא אותי למרתון בלי שאשלם לו, הוא האמין שיש לי פוטנציאל מטורף. לא האמנתי אבל יצאתי איתו למסע. התאהבתי בריצה ממש. זה יצר לי בועה שכלום בתוכה לא קיים: אין בעיות, לא משנה מי אני, מה הגובה שלי, מה החסרונות שלי, איזו אמא אני, כלום לא מעניין. אני נועלת נעלי ספורט ורצה. אני יכולה להיות שם מה שאני רוצה. שם לא כאב לי, לא הייתי עצובה, לא מאוכזבת, הרגשתי שככל שאני מגבירה את הקצב כל הדברים שנדבקו פשוט עפו ממני ואני הייתי נקייה, חזרתי לנשום.״

הריצה פתחה בפני אינה עולם שלם של אפשרויות לחיים בריאיםלהנאהלאמון  בעצמה ובגוף שלה.

״פתאום גיליתי שאני יכולה גם לאכול והגוף שלי נשאר בשליטה. זה היה גילוי מטורף. פתאום הייתי מעוצבת ומחוטבת. המאמן המליץ על טבעונות ואני הייתי מוכנה לעשות הכל, כי היה פתאום מבוגר אחד שהאמין בי. הייתי אוכלת ספירולינה, לועסת זרעי צ׳יה – כל מה שהמאמן אמר לי עשיתי. גם בקהילת הרצים הכירו אותי, הגיבו אליי, הייתי חשובה, הייתי משהו ואף אחד לא ידע כלום – לא ידעו שאני מפלצת, חשבו שאני וואו! מוצאת איזון בין אמהות לריצה וגם עובדת, אנשים היו ניגשים אליי ומזהים אותי מהפייסבוק. כל חלומותיי התגשמו, הייתי כל כך משמעותית. המוח היה מפריש את האנדורפינים, הפסקתי לקחת תרופות, הרגשתי שהכל בשליטה.״

את חצי מרתון ת״א אינה סיימה בתוצאה מאוד טובה ולאור התלהבות המאמן סומן היעד הבא – מרתון מלא.

״באימונים למרתון מהר מאוד התחלתי להשבר והיו רגעים שלא יכולתי יותר לעשות מה שהמאמן ביקש ממני ולא יכולתי להגיד לו,  אסור היה שידעו על החלק האנושי שבי, אז התחלתי לשקר. התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק – שנשברתי אבל יצאתי מזה, ׳היום בבוקר יצאתי…׳ ולא יצאתי, או שיצאתי ולא עשיתי כלום.

הריצה הפכה להיות הכל. אני נזכרת באיך שהתגרשתי. כשיצאתי בבוקר לריצת שטח עם חברות והתברברנו בדרך ורצנו הרבה יותר מהתכנון וממה שהייתי רצה בדרך כלל, והגעתי לפניהן. ואז אמרתי לעצמי שאם הצלחתי לעשות את זה אני יכולה גם להתגרש, והתגרשתי. על ריצה! אז על המרתון פשוט שמתי את כל החיים שלי.

לא עצרתי לרגע להגיד למאמן שלי ׳תקשיב אני לא יכולה׳, לא היתה לזה לגיטימציה, לא בעיניו ולא בעיני החברים שלי. לא אמרו לי ׳אולי תעצרי׳ או שלא כל אחד חייב מרתון. להיפך, אמרו לי: תמשיכי, קטן עלייך, את עוד תעשי אולטרה. המשכתי, כאילו שאם אני מצליחה את זה – אני יכולה הכל בחיים.

מבחוץ כן העירו. אבא שלי הרופא פתאום אמר שזה נורא לא בריא לרוץ ככה. היו אומרים לי איזו מן אמא את, ואני הרגשתי שהורסים לי את המתנה שקיבלתי. אחרי כל הנסיונות שחיפשתי את מה שימלא אותי מבפנים חשבתי שהנה, זה זה, וחשבתי לעצמי שאם אני מצליחה לרוץ מרתון אני מתחילה את החיים שלי מחדש. אם אני, 1.48 מטר, ארוץ מרתון שהתאמנתי אליו בתור גרושה, החיים האלה קטנים עליי. אני אוכל הכל.

סביב ק״מ 38 במרתון היה לי משבר וזה מה שניהל אותי – עוד 4 ק״מ את מתחילה את החיים שלך.
400 מטר לסוף המאמן שלי עצר אותי ואמר לי ׳עכשיו את נותנת את כל הכוח ורצה אל החופש שלך׳ ואני לא אשכח את המשפט הזה לעולם. סיימתי בספרינט בקצב 3 וחציתי את השער ואמרתי ׳הנה, יצאתי אל החופש׳ והייתי בהיי מטורף, ולמחרת בבוקר התעוררתי והיתה שם אותה ריקנות שהסתובבתי איתה כל החיים, ואז אמרתי לעצמי שאני פשוט דפוקה סופית. שם החיים הסתיימו, הבפנים שלי מת בבוקר הזה כשקמתי עדיין בבור השחור. הפער בין המוות מבפנים לבין העובדה שבחוץ מחכים שאני אעשה אולטרה היה בלתי ניתן להכלה, ממש חיים כפולים.

היום אני מבינה שכשהייתי שם בתוך הטירוף לא עצרתי לשאול אם אולי אני לא במקום הנכון, אולי שמתי על הריצה תפקיד שלא שייך לה, אולי זה לא אמור להגדיר אותי, אולי מספיק לחפש דברים מבחוץ שימלאו אותי.״

אז בעצם איבדתי את הדבר שהציל אותךשנתן לך חופש
״היום אני מבינה שמזמן לא היה שם חופש. בהתחלה היה חופש – יכולתי לצאת לריצה או לא. אחרי חצי שנה לא היתה שום אפשרות אחרת. אני לא אחיה אם אני לא ארוץ. כשהמאמן שלי אמר שאני רצה אל החופש האמנתי שאני משתחררת מהכבלים של האמונות שאני לא מספיקה, נחותה, נכה, לא דמיינתי שאני בעצם כובלת את עצמי למשהו שכלפי חוץ נראה נורמלי אבל לא היה בו שום דבר נורמלי.

בכל זאת התחלתי להתאמן לאולטרה. ממרוץ הרי הגעש חזרתי עם פציעה קטנה והמשכתי לרוץ עליה, מכרתי לעצמי שקרים – הפחתתי אימונים, עשיתי פיזיוטרפיה, הכל בראש, אמרו לי שאחזור בכוחות מחודשים, ואז הגיע הר לעמק והרגשתי שאני חייבת לעצור, אבל מלא שמיניות ביקשו אותי, רצו אותי, איך יכולתי לסרב לזה?! הייתי המרתוניסטית היחידה בקבוצה והבטחתי שאני אדביק ואלמד אותם, תשמעי, הייתי חתיכת השראה! (אינה מתגלגלת מצחוק). היום אני יודעת שאף אחד לא רצה אותי, רצו את הדמות שהמצאתי.

נפצעתי קשה במרוץ. שם הרגשתי שהדרך שלי מסתיימת והתחלתי לקלוט מה זה היה. הבנתי שאני לא מרגישה שום חיות בלי הריצה. איבדתי את עצמי לחלוטין. לא ידעתי מי אני. אני לא אישתו של, אני לא רצה, מה אני? זה היה כזה אבדון שאני לא יכולה לתאר לך. ואז מתוך האבדון הזה חברה אמרה לי שיש קבוצות שנקראות 12 צעדים – תכנית לגמילה מהתמכרויות. .

כשהלכתי בפעם הראשונה לפגישה המורה הסביר שאנחנו חסרי אונים מול הריק, שאני לא יכולה לשנות שום דבר בתוך עצמי. הרי ניסיתי הכל – לתקן, לשנות, לשפץ. למדתי שחייבים ללמוד להאמין שקודם כל אני בסדר כמו שאני. הגעתי לקבוצת נשים עם הפרעות אכילה או מכורות לרגש שלא ידעו מי אני וזה לא עניין אותן. הן אמרו שמה שאני זה בסדר, שאני נשמה ושבזכות זה אני כבר אהובה ופעם ראשונה שהאמנתי בזה. נכנסתי וישר חיבקו אותי וישבו לידי והן לא ראו מפלצת. פשוט קיבלו אותי וגם אני למדתי לקבל את הדברים שהייתי מחביאה – את המפלצת, את הבור השחור, את האנושיות. הייתי מותשת מלא להיות אני.״

איפה את היום בחייך?
״אני כבר שנה וחודשיים בניקיון מספורט והרעבות ואני מגלה שזה שאף פעם לא נתתי מקום לצרכים שלי, שתמיד הייתי מוחקת את עצמי, שתמיד החברים הכי טובים שלי היו נשים מאוד דומיננטיות שיכולתי להיעלם לצידן, שבכל הפעמים שכעסו עליי וקפאתי – זה הכל חלק מהאנורקסיה שלי, מהצמצום והניסיון לבטל את עצמי.

בפגישות נתנו לי לגיטימציה, לימדו שזה בסדר, שאני חסרת אונים מול הקפאון ומול הניסיון למלא את החור השחור. התחלתי לאכול. מאז שבאתי לקבוצה אני אף פעם לא לבד.

היום אני מאפשרת לעצמי. היום אם יש יום שאני ריקה אז אני ריקה, אם יש יום שאני לא יכולה להיות אמא אז זה בסדר. יש ימים כאלה. הפסקתי ללבוש ׳תחפושת׳ ולחפש מחיאות כפיים. למדתי לעצור לרגע וקודם כל לקבל את מה שאני, ואז מהמקום שמקבל יש לי חופש בחירה – אני יכולה לשנות או להשאר מה שאני.״

מה היחסים שלך עם הריצה היום?
״חזרתי לעשות הליכות ומדי פעם אני גם רצה. אבל לפני שאני יוצאת אני שואלת את עצמי בשביל מה. אם זה בגלל שאני עייפה, עצבנית, רוצה שהכל יתעופף, אז אני לא יוצאת, כי זה לא התפקיד של ריצה. אם התשובה היא שבא לי לרוץ – אני יוצאת לרוץ. בלי מדידות, בלי קצב, בלי מטרה.

אני מסתכלת גם בקבוצות בפייסבוק וזה מזכיר לי איפה הייתי. הרי בעצמי ידעתי שלצאת לריצה כשיש ברקים וגשם בארבע בבוקר כדי לכתוב על זה פוסט זה לא נורמלי. תרוצי בלי לפרסם פוסט, בלי יעד, בלי מטרה, בלי מחיאות כפיים. אז לא הייתי מסוגלת, היום אני לא צריכה יותר לשקר ולהמציא. נשארתי בקשר עם אנשים שיקרים לי ואני להם גם בלי הריצה ואני לא לבד, ואני מאמינה לזה, אז נשארות לי יותר אנרגיה ואני פחות עייפה. אני מתחילה להאמין שאפשר לראות אותי ולאהוב אותי כשאני יושבת בשקט עם המטר ארבעים ושמונה שלי.

אבל אני בעיקר חושבת שעצם זה שביקשתי שתבואי זה כי אני חושבת שאם מישהו היה אומר לי את האמת בזמן אז לא הייתי מגיעה למצב הזה. שאנחנו לא שמים לב איך אנחנו עוברים את הגבול. זה היה כל כך טהור בשבילי, כל כך טוב, ולכלכתי את זה עם דברים שלא קשורים. אולי אם אני הייתי קוראת משהו שמישהי כתבה והייתי עוצרת לבדוק מחדש, אם מישהו היה אומר לי שזה לא התפקיד של ריצה, אולי זה היה עוזר לי.״

* * *

נורא קל להסחף לקלישאות של התחביב המשוגע שלנו, והרי כשמשוגעים בין משוגעים כולנו נורמלים, אבל חשוב לזכור שהריצה היא לא המטרה אלא האמצעי. תהיו חברים טובים, שימו לב לאנשים שרצים איתכם, תנו מקום לאפשרות שלא כל החיים סובבים את הריצה ותניחו את שרביט ההשראה. לפעמים כל מה שצריך זה לרוץ ביחד, לדבר או לשתוק, כדי שמישהו לצידך ירגיש טוב יותר עם עצמו בדיוק כפי שהוא, ולא לפי מה שהשעון אומר.

ומילה אחרונה לאינה – תודה שסמכת עליי, תודה שבחרת בי לספר את הסיפור שלך, את נשמה אהובה. תאמיני בזה תמיד. 

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות