על אגו, שברים וטוב נו… הר לעמק

אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה

אם אני אתם הייתי קמה עכשיו, לוקחת חבילת טישו, סוגרת את כל החלונות, מעבירה סלולר לרטט ושמה שיר של אייר סופליי ברקע, למה שפוסט קורע לב לפניכם.

אומרים ששופינג יותר זול מפסיכולוג, ובכן, אני לא בטוחה לגבי הזול, אבל גם ריצה עושה את אותו קירצוף לנשמה, כולל סיבון מאחורי האוזניים. אז אני חושבת שאני מוכנה לדבר על הר לעמק.

מקץ אי אילו חודשי המתנה הר לעמק הגיע. פתאום, באמצע החיים, וגם באמצע השבוע, אני אורזת תיק ויוצאת עם חברים-רצים לסוג של טיול שנתי – שני לילות מחוץ לבית, בלי מבוגר אחראי.
על המיטה שלי פרושים ומחכים להכנס לתיק ערימת בגדי ריצה, 6 זוגות גרבי ריצה, שלוקר ריצה, פנס ריצה, שעון ריצה, שק שינה, ומשחת נעליים (לצבוע את הגבות למי שירדם אחרי הריצה.) בליבי מתנגנות מילות השיר ללחן העממי ״היום יום רביעי, רביעי!״, והצינה הנושבת מכיוון האנשים שנשארים לעוד יומיים עבודה לא נוגעת בי. כל הסימנים מצביעים על כך שמתתי והגעתי לגן עדן.

אבל תנו לי לחסוך לכם את המתח ולספר שסך הכל היתה חוויה מאוד טובה ומרגשת, כמו נגיד הסרת כיס מרה בלי הרדמה. וכיס מרה על שום מה? על שום האמת המרה שבכל קנה מידה היה לי חרא של מרוץ, והנה תמציתו בארבעה חלקים קצרים.

ויהי לילה, ויהי בוקר, מקטע ראשון

את הלילה שלפני הזינוק בילינו באכסניה בתל חי, ומכיוון שלא היתה בנמצא מורה עם מגה-פון יצא שהלכנו לישון די מאוחר, ובכל זאת הקדמתי את השעון המעורר כי התקפת אלרגיה העירה אותי. ׳אין כמו לרוץ עם אלרגיה׳ הרהרתי לעצמי, ומיד חשבתי שזה בטח סתם צינון של בוקר כי כל השקט והאוויר הנקי הזה עושים אותי חולה, ובכלל, לא באנו להתחרות באף אחד, אז נרוץ לאט ובכיף ונהנה מהנוף המשגע.

yeah right! נעים מאוד – אני, עצמי, עצמי, אני – תכירו.

לשמחתי הרבה לא רצתי עם עצמי לבדי, משום ש-3 ק״מ לתוך המקטע הראשון נותק הקשר עם הריאות שלי, ואני לא התאמנתי על ריצה בלי ריאות. החברים שהיו איתי האטו, עזרו לי לתפוס את הנשימה אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שהמקצה הזה, על אף שנפתח בעליות חביבות, הוא לא המקטע עם העליות האמיתיות שמחכות לנו, ושאם כאן קשה לי בטח כבר לא אוכל לרוץ בכלל במקטע הבא ושכולם מתעכבים בגללי עכשיו.

אם היה איפה לעשות שופינג באזור אולי הייתי הולכת על זה באותו שלב, אבל ימין ושמאל רק חול וחום, ואני, עם תעוקת הנפש והחפירות העצמיות, איבדתי את המצפן הפנימי שהיה מכוון עד לפני 4-5 שעות בסך הכל על ריצ-טיול בכיף, ותרד בת-קול באסה גדולה מן השמים ותרבוץ על כתפיי ועל האגו שלי וייגמר לי המרוץ.

לשירת ההמנון הפולני הקהל מתבקש לקום על רגליו

את השעות עד המקטע השני העברתי בלאכול לעצמי את הראש עם ׳איך לא לקחת משאף או כדור נגד אלרגיה׳ ו׳מה יהיה׳, תרגילי יוגה ונשימה כדי לנסות לחזור לנשום כמו שצריך, וכשאלה לא עזרו השתמשתי בשיטה הידועה – ׳אני כבר אנשום בקבר׳ – והצעתי לחבריי לקבוצה שלא ארוץ את המקטע השני כדי לא לעכב את כולם.

חכו, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה.
אחרי שבכל זאת יצאתי למקטע השני מלבנים לרביד – השם יקום דמו – וגיליתי שהמארגנים ממש לא הגזימו כשתיארו אותו בתיק המרוץ כ׳קשה מאוד צבוע באדום עז סימן קריאה׳, הצעתי שירוצו קדימה וישאירו אותי מאחור כדי להעביר כבר את הצמיד לחברים שמחכים בתחנה הבאה, או כמו שאוהבים לומר בסרטים ׳תצילו את עצמכם ואל תסתכלו לאחור׳.

אם מלבד המתנדבים החביבים היו לאורך המסלול גם נציגי UN אין ספק שהייתי מקבלת בנקודה הזו דרכון פולני, כי לא פסחתי על אף ריטואל מתבקש. אבל לא היו, ולכן איפשהו אחרי כמעט שעתיים ב-וויה דולורוזה הזו ביקשתי מאייל שיגיד לדי.ג׳יי לשים את בלדה לחובש. אייל כמובן חשב שזו עוד בדיחה של הנשמה, אבל אני בלבב פנימה זמזמתי בשכנוע עצמי גמור: ׳היום הוא יום מותי, ענה לו החובש.׳
זהו, היא לא שמנה, אבל שרה.
אפשר לשבת.

אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב

את הזמן שבין המקטע השני לשלישי העברתי מכורבלת על הספה בחושה שלנו בכפר כנא, בחוסר שינה, חוסר תזונה וחוסר סבלנות. בשביל לקבע את תחושת ה׳בא לי למות׳ במקלחת היחידה שלנו, שהיתה צמודה לאסלה, נשבר הברז, וכיור לצחצוח שיניים היה רק במטבח.

אחרי שיחה קצרה עם הבית והרבה דמעות של אכזבה נתתי לעצמי כאפה וירטואלית והזכרתי לעצמי את האמא שבי, שנואמת לילדות על כך שאם ברגע נתון עשיתי את המקסימום שאני יכולה אז עשיתי מעולה, כי יותר מהמקסימום אף אחד לא יכול לעשות.
אני לא יודעת איך הבנות שלי קונות את זה, כי עליי זה לא עבד. זה רק החמיר את הבאסה על איך שנתתי לעצמי לשקוע לכזו באסה מלכתחילה.
בשלב הזה כבר הייתי שבורה מכל בחינה, והחלטתי לוותר על המקטע השלישי, ולו רק כדי לחסוך מעצמי עוד מקלחת באסלה.

לא יכולתי לנחש שזה בדיוק המתכון להצלחה. לפעמים, כך מסתבר, צריך לתת לראש להיחבט בתחתית החבית כדי להצליח לצאת משם, כי אז קרה סוג של נס גלוי. לפני היציאה למקטע השלישי, כשקרוב ל-24 שעות ערות כבר מאחוריי, קרה מה שקורה רק בטיולים שנתיים-  מישהו אמר משהו והתקפת צחוק משוגעת אחזה בכל מי שעוד היה ער. צחקתי כל כך הרבה, שגם כשכבר נרגע הצחוק וחשבתי שאצליח להירדם הגיעו גל שני ושלישי שנמשכו כשעה ללא הפסקה. פתאום, בלי שהרגשתי, וגם בלי שכבר התכוונתי, המשקל ירד לי מהכתפיים, העייפות פגה, הצלחתי לאכול, הקולות בראש השתתקו והגיע הזמן לצאת אל המקטע האחרון שהתגלגל לי מתחת לרגליים בהנאה גדולה, בזכות מה שהבנתי מאוחר יותר שהיה לא מעט החסד של האנדורפינים שהביא הצחוק המדבק.

ככה נגמר הר לעמק שלי – בלי מספרים מרשימים, בלי אלופה והשראה, כמעט בלי תמונות. זה היה עוד מרוץ לא מתוכנן, והפעם פנימה אל עצמי, למפגש עם קושי שהרגליים לא יכלו לחלץ אותי ממנו, אתגר שהשעון לא ידע למדוד, ועם שיעור חשוב מאוד להמשך הדרך שלי בריצה – אני יכולה לקחת את עצמי קדימה, ואני יכולה לקבור את עצמי עמוק בחול, וזו בחירה שתמיד תהיה בידיי כי הקשיים לא יפסיקו לבוא.

אחרית דבר 

לקח לי הרבה ימים להתקדם מהר לעמק. אחרי שראיתי רצים שבורים מכך שלא עמדו ביעדים במרוצים שונים וחשבתי לעצמי WTF זה משנה להם בכלל, נפלתי לאותו סחרור. ככה זה, נשמה או לא, אף אחד לא חסין מהדפקטים האנושיים המובנים – אנחנו אוהבים להצליח, לעמוד בציפיות של עצמנו ושיכתבו לנו בתגובות ׳וואו׳ ו׳השראה׳. אבל פאק איט, לפעמים צריך להשאיר חת׳כה ריאה ושלולית אגו על איזה סלע בצד עליה בלתי סבירה כדי להיזכר שמה שבאמת חשוב זה שהלב נמצא במקום הנכון ושהגוף יודע את העבודה שלו.

קיצר, אם תראו פעם רץ מרוח בדרך לפסגת הר וממלמל ׳זה בסדר, רוצו, חבל שתורידו דופק׳ אל תקשיבו לו ותנו כתף, הוא אולי יכעס בהתחלה, אבל ידע להעריך את זה כשהחמצן יחזור לו למוח (בתנאי שתעצרו לו את הסטראבה).

כל רץ צָרִיך הר לעמק – (מבוסס על: כל אדם צריך מצרים / אמנון ריבק)

כָּל רץ צָרִיך שֶׁיהְיֶה לוֹ
אֵיזה הר לעמק או שניים,
לִהְיוֹת בונה בו את עצמו מִתּוֹכו
ברגל חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל רץ צָרִיך אֵימָה ואכזבה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁירימו עֵינָיו מהשעון
ויזכירו שיש סביבו נוף ומעליו שָּׁמַיִם.

כָּל רץ צָרִיך בדיחה אַחַת, עדיף על חשבונו,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
כָּל רץ צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל רץ צָרִיך כָּתֵף.

כָּל רץ צָרִיך שֶׁיהְיֶה לוֹ אֵיזה הר לעמק,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִן השעונים, התחרות והמדדים,
לָצֵאת לפנות בוקר אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לרוץ בחום אֶל פסגת שום מקום,
ולִרְאוֹת את הפסגה,
גם הרבה אחרי שהגיע אליה מיוזע,
לא זזה מטר, ועומדת שם דום.

כָּל רץ צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָליה את האגו השורף,
כָּל רץ צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל רץ צָרִיך שֶׁיהְיֶה לוֹ
אֵיזה הר לעמק או שניים,
(וכשעוברים מול הצלם שהרץ לצידו לא יניף את הידיים)
והצלחות וכשלונות
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ היטב
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות