אני חושבת שהמילה שמתארת באופן הטוב ביותר את התחושה שלי היא אכזבה.
נחזור רגע אחורה.
אני מאמינה לקולט אביטל. אני מאמינה לכל אישה, נערה או ילדה שמספרת שהוטרדה או הותקפה (וגם לכל ילד ונער כמובן). אני לא צריכה זמן לחשוב על זה או להמתין לחקירה או למשפט, אני לא זקוקה לעוד עדויות. אני פשוט יודעת מה המחיר שמשלמת מי שמספרת בפומבי שנפגעה, על אחת כמה וכמה אם היא מספרת על אדם רב מעלות שפגע בה, ומכאן שהסבירות שהיא ממציאה, משקרת או מוציאה דיבתו היא כל כך נמוכה, שאין לי שום סיבה שלא להאמין.
בכשני אחוזים מהמקרים אטעה. כלומר, הסטטיסטיקה מצביעה על כך שבסך הכל כשני אחוזים מהתלונות המוגשות (שמלכתחילה מהוות רק כשליש מסך מקרי הפגיעה המתרחשים בפועל) מתבררים כתלונות שווא. אני מקבלת על עצמי את האחריות לאפשרות הזאת, ולא חושבת שאביטל נכללת בצד הזה של הסטטיסטיקה.
אני מודה שהמקרה הזה קצת גורם לי לגחך על עצמי.
אני, שנפגעתי בגיל 16 ע״י מדריך הצלילה שלי שהיה החבר הטוב של אבא שלי, ושהוטרדתי לא פעם, אני עוד מופתעת כשמתברר לי שגבר בעמדת כוח עצומה פגע באישה. האם באמת אין גבול לתמימות?
ואי אפשר להכחיש שדרוש גם רגע כדי לעכל את האכזבה הגדולה, את הפגיעה בבסיס האמון שנתן מחנה שלם לאדם שפניו הפכו לפני המחנה.
״אבל פעם היה מקובל אחרת. יש את מה שהיה עד נקודה מסויימת על ציר הזמן, ומהנקודה הזאת והלאה״ אמר לי דותן בשיחת סלון כשאמרתי שאני עוד מנסה לעכל את האירוע הזה.
נכון. פעם היו נורמות אחרות, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולות ויכולים לקחת את העובדות ואת שאט הנפש ולטאטא אותן מתחת לשטיח תחת הטיעון הזה.
״תארי לעצמך שהיא היתה מתלוננת ב-1984: כל מה שאנחנו מכירים ומעריכים לא היה קורה. לא היה קם מרכז פרס לשלום, לא הי…״
סטופ.
אז לא היה מרכז פרס ולא היה נשיא. עדיף שכך. אם כל פועלו של אדם, גדול ככל שהחשבנו אותו, בנוי ולו על הריסותיה של אישה אחת בלבד – עדיף שלא היה פועלו קם כלל. זו דעתי הנחרצת, בלי משוא פנים, בלי ימין או שמאל.
״אבל הוא כבר מת, ואין לו אפשרות להגן על שמו או להכחיש. האם זה הוגן להכתים את זכרו רק על סמך מילתה?״
ובכן, זה טריקי. לא פשוט להתעמת עם המת. אבל כאמור, אני מאמינה שאישה לא בודה סיפור כזה מליבה, מה גם שכבר אמרנו שבזמנו זה היה מקובל, אז איזו סיבה בעצם יש לנו להניח שהוא היה שונה מן המקובל?
ולמרות שנדמה אולי שהמשחק הפוליטי נכנס להילוך שלישי כדי להתרחק מהמקרה ולהמנע מהכתמת הסמל, זה לא המצב. לפחות מהצד שלי, אני מחכה לעוד סיפורים. הניסיון שלי מלמד ש״את לא לבד״ נכון תרתי משמע. אם יש נפגעת אחת, יש עוד נפגעות. לי ברור כשמש שיש עוד נשים שסבלו יחס מחפיר ומבזה, ואולי אף הטרדה או תקיפה. ימים יגידו. אני מקווה שאם הן שם, יהיה להן האומץ לקום ולספר לנו על כך.
בין אם אדם חי או מת, בכל תאריו והישגיו הוא זוכה בעצמו. לטוב ולרע.
ידע כל גבר עברי, שהפקיד את גורלו בידיו שלו עצמו, ויידאג להיות ראוי לכך. ויידע שמעשיו ייספרו לו עד קץ כל הימים, ושגם אם לאורך חייו הצליח לתחזק את תדמית אציל הנפש, במותו – עליבות הנפש תתגלה.
שמעון פרס היה לוחם השלום, איש רוח ודעת, חכם ורהוט, איש חזון וחלום, ראש השבט, סמל ודמות מופת, וסבא חביב, וגבר עלוב, קטן וחרמן שניצל את כוחו לרעה כשחמד אישה, וכל הטוב שעשה נעשה בחטא, ומוטב היה שלא היה.
חמש שנים לאחר מותו כבה אורו.
צל שחור כבד נח מעל דברי ימיו, וככה אזכור אותו מעתה.
אני חושבת שהמילה שמתארת באופן הטוב ביותר את התחושה שלי היא אכזבה.
