יש לי ווידוי: אני לא יכולה לרוץ.
זה נמשך כבר מעל 30 שנה, בערך מאז שהייתי בכיתה א׳, אבל זה החמיר ממש בשנתיים האחרונות כשהתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים. וזה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל חייבים להבין שלהיות לא יכולה לרוץ מרתון זה הרבה יותר קשה מלהיות לא יכולה לרוץ עשר דקות בתיכון.
ברור שמצד אחד זה נשמע קצת לא אמין, במיוחד שרק לפני שבוע סיפרתי פה איך רצתי אולטרה 50 ק״מ, אבל מצד שני אני יודעת שאני לא היחידה שגם רצה וגם לא יכולה לרוץ. אני לא היחידה שבכל פעם שהיא מתכוננת לריצה המוח שלה נכנס לכוננות ספיגה, ומעלה את הזכרון של התחממות הגוף, עליית הדופק, ההזעה, הצריבה בשרירים, ההתנשפות, המאמץ, וכל קרנבל ה׳אכלו לי-שתו לי-קשה לי׳ הזה, העיקר שלא אכריח אותו עכשיו לקום מרבצו וללבוש טייץ. כי המוח שלי, אם רק הייתי מניחה לו, היה מכלה את זמנו בכתיבת מניפסטים פמיניסטיים, פיצוח שלבים בקנדי קראש וצפייה בלופ באנטומיה של גריי.
אין פעם שאני לא אומרת לעצמי לפני ריצה ארוכה (ובארוכה אני מתכוונת 10 ק״מ ומעלה) שאני לא יכולה לרוץ מרחק כזה, ואחרי שאני רצה את המרחק ׳טוב, אבל אין מצב שאני יכולה לרוץ מרחק כזה שוב.׳ אבל סופסוף הגעתי לשלב בריצה שבו הסבל נמהל בהנאה. סופסוף אני מחכה לאימון הבא, למרוץ, לראות כמה אצליח הפעם. סופסוף הגעתי לשלב שהריצה פותחת את הצ׳אקרות ונותנת לראש מנוחה ולמחשבות כנפיים, וזאת מבלי שוויתרתי בשום אופן על זכותי לסבול. פשוט בכל פעם מחדש אני מפעילה את המעקפים שיעבירו למוח את השדר המרגיע ׳סתוֹם!׳ ומגייסת את כוחות הגוף והנפש כדי לצאת לרוץ ולהזכיר לי שאני יכולה.
ואז, תוך כדי שאני עושה את כל הג׳אז הזה 4 פעמים בשבוע, באות מדי פעם נשמות טהורות בפני עצמן ששרות לי את המנון המקופחים-התאחדו ״נו, בטח ש*את* יכולה׳
בטח ש*את* יכולה, את גרושה.
בטח ש*את* יכולה את בזוגיות.
בטח ש*את* יכולה, את עצמאית.
בטח ש*את* יכולה, את רזה.
בטח ש*את* יכולה, יש לך ילדות גדולות.
בטח ש*את* יכולה, יש לך תינוקת.
בטח ש*את* יכולה.
בטח ובטח.
ואני מנסה להגיד להם ׳תקשיבו נשמות, נכון שזה לא קל, אבל רק צריך טיפה להתארגן על זה ולפנות איזה חצי שעה בהתחלה, לראות אם בכלל אוהבים, אם הסבל נעים, ולא בטוח שזה יהיה נעים בכלל, כי בינינו – זה חרא של תחביב שבחרתי לי, מזיעים בו בקיץ ונרטבים בחורף ונפצעים פה ושם. אבל אם נגיד בכל זאת תאהבו את זה, בטח שאתם יכולים לרוץ.׳
ואחרכך ממהרת להגיע חומת המגן ׳לא, אני לא כמוך.׳
׳אני צריכ/ה לפרנס, בן/ת הזוג לא יסכימו, קודם דיאטה, הילדים קטנים, אבא שלי ערירי, הכלב אכל לי ת׳נעליים, אני משלמ/ת משכנתא, אני עסוק/ה בלהתסכל על אחרים ולכתוב מגילות על למה הם יכולים ואני לא׳ – באמת בלי סוף תירוצים כבר שמעתי וקראתי.
כולם כמובן מאנשים שלא לוקחים בחשבון את עומס החיים שלי, את כף הרגל הדפוקה שלי, שאני עדיין קמה להניק בלילה, או שלפני המרתון ביליתי שבועות בין בתי חולים עם הגדולה, או שעצמאית משמע שהמשכורת לא דופקת כמו שעון.
הם גם לא לוקחים בחשבון שיש לי חברה חד-הורית לתאומות שרצה, וחברות בגולן שרצות גם בחינם בלי קבוצה, וחברים שומרי שבת שמוצאים מספיק ימים בשבוע לרוץ, וחברים אולטראיסטים שעד לא מזמן היו על קביים ומכרה שאיבדה בן ורצה מרתון, אבל אלה מה אכפת להם? העיקר שאנחנו יכולים בגלל משהו שהם לא, וזה סוגר להם את הפינה. ככה הם ׳לא יכולים׳ עם תעודה.
אז אני אומרת להם – אבל עזבו אותי, תראו את ליאת, למשל. רק לפני שמונה שבועות הגיעה להישג המטורף של ריצה במשך דקה וחצי בלי למות. והיא רצה אז בקצב של צב עם טחורים, וכל וטרינר יגיד לכם איך זה לרוץ ככה – לאט וכואב. ולפני ההישג המטורף הזה היא היתה ׳לא יכולה׳, אבל היא התמידה ושמה רגל לפני רגל שוב ושוב, ובתוך שמונה שבועות השתתפה במרוץ של חמישה ק״מ. אולי תגידו שזה בגלל שהיא נורא יפה, או שהיא גרה בכלל בארה״ב, אולי כי יש לה ילדה ג׳ינג׳ית, או כי היא כותבת מוכשרת כמו שדה, אבל העובדה היא שאין לכם מושג על החיים שלה ובכל זאת ממש מאתמול היא יכולה לרוץ 5 ק״מ בלי לעצור.
ואז אני חושבת לעצמי איזו מלכה ליאת, וכמה רבות ורבים כאלה אני מכירה וכמה כוח אני מקבלת מלהסתכל עליהם בכל פעם שנדמה לי שאני לא יכולה, וקצת נמאס לי לשכנע את הלא יכולים שאנחנו לא משהו מיוחד, אז אני מסכמת את הדיון בצפירת הרגעה ומזכירה שלא כתוב בעשרת הדיברות ׳תעשה לך מדליה׳ ושזה גם לא חוק עזר עירוני, אז זה בסדר גמור שלא ירוצו, לא כולם צריכים לרוץ – לא מרתון ולא בכלל.
אבל רק שידעו שמי שלא רוצה לרוץ בדרך כלל מאנפרנד אותי כי אני חופרת, ו׳לא יכול/ה לרוץ׳ – ובכן, זה מיתוס, ומי שמתווכח איתי על למה הוא לא יכול לרוץ, זה בדרך כלל כי הוא נורא רוצה לרוץ ומפחד, אז רק למקרה שיחליטו בכל זאת לנסות, שידעו שבהתחלה מספיק לפנות רבע שעה, לרדת למטה עם נעלי ספורט ולשים רגל אחת לפני השניה לאט לאט ואז לעשות את זה טיפה יותר מהר איזה דקה, ולמחרת לנסות 2 דקות. ושיפסיקו להפריע לי, כי אני בדיוק חייבת להתארגן לריצה, וממש כמוהם אני לא יכולה אבל רוצה, שזה הרבה יותר חזק מכל דבר אחר.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
