יצאתי הבוקר לרוץ 10 ק״מ. זה יכול היה להיות מאורע רגיל לגמרי שאין מה לכתוב עליו, אבל מאז שהצטרפתי למועדון החמש בבוקר של מיקרוסופט אני קמה כל בוקר כהרגלי לפני השמש, אבל שלא כהרגלי מתיישבת מול המחשב לפגוש את הקבוצה שלי, במקום לצאת לריצה.
בהתחלה הסתדרתי. לא נורא לרוץ מאוחר יותר, קצר יותר ובסופ״שים. אחר כך התחלתי להתגעגע לשגרת הבוקר שלי ולריצה, וממש השבוע קרה מה שקורה כשבן זוג נוסע לתקופה ארוכה: פתאום את מבינה שאת אוהבת לישון באלכסון, או בשפת הצופן: ״תפרגן לעצמך מותק, אתה לא צריך למהר לחזור.״
יאללה, נו
קיצר, הבוקר, כשכבר נמלאתי ברגשות אשם על חיבתי המתפתחת לאלכסון ועל חוסר החשק שלי לרוץ, החלטתי לצאת אחרי מפגש הבוקר לעשרה ק״מ קצרים וקלים. שוב, כשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, אבל כל החברים שלי עובדים בעבודות של אנשים גדולים ולא פנויים לצאת בשבע, או שהם עשויים מחלקי חילוף וקינזיו טייפ, ואני שונאת לרוץ לבד.
׳יאללה, נו, זה כולה 10 ק״מ, ואם ממש תרצי נסתובב ונחתוך אפילו קודם. העיקר לצאת.״ שכנעתי את עצמי.
מה שאני אוהבת בריצות קצרות וחסרות חשק, זה שאני עושה לעצמי תכנית ויודעת בדיוק מה קורה בכל שלב ומתי הסיוט הזה נגמר. בגלל זה ביציאה מהבית החלטתי לרוץ לכיוון רעננה, עם אופציית קיצור ל-7 ק״מ בשכונה הירוקה של כפר סבא, שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת שאומרים לי מה לעשות, אז עשיתי לי דווקא ורצתי לכיוון הוד השרון.
שינוי קטן בתכניות
׳אחלה, נרוץ לפארק האקולוגי ונסתובב שם. יצא גג 12 ק״מ.׳ הסכמתי איתי.
ואז הר הזבל קרץ לי, אז טיפסתי פעם אחת, הסדרתי נשימה וחזרתי למטה בריצה קלה. מכאן, אם אחזור בדרך שבאתי, אסיים ב-14 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת לרוץ הלוך חזור, אז החלטתי להקיף את הפארק ולחזור מהכיוון השני.
׳את סגורה על זה שיש דרך מכאן?׳ הטלתי בעצמי פקפוק.
סגורה, סגורה.
אחרי פחות מקילומטר התברר שהדרך סגורה. ושיש כבשים ענקיות באצע הוד השרון. אמנם מאבן, אבל עדיין – התקף הלב כבר מאחוריי.
לא נורא, עדיין לא מאוחר לעשות פרסה ולחזור על צעדיי, ככה אסגור במקסימום 15.5 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת לוותר. אז חזרתי לראשית הדרך ומצאתי את המדרכה שעליה תכננתי לרוץ.
רק שאחרי 200 מטר, המדרכה נגמרה ואני מצאתי את עצמי בשולי כביש 40 מול תנועה סואנת.
׳לא נורא׳, הרגעתי את עצמי, ׳נרוץ מעבר למעקה.׳ שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שבאתי עם נעלי כביש ומעבר למעקה הכל אבנים ושיפוע מחליק כזה.
׳בקטנה׳, ניחמתי את עצמי, ׳מקסימום נוריד קצת קצב.׳ וזה באמת עזר לרגע, רק שאז קיקיון ענק חסם את הדרך, אז החלטתי לרדת לשביל שלצד השדות. שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, גם ככה אני מעדיפה שבילים על פני כביש, אלא שבבוקר, כדי לשכנע את עצמי שזה כולה ריצה קצרצרה ובלתי מזיקה פה ליד הבית, נעלתי לא סתם נעלי כביש, אלא את נעלי הניקול ראידמן שלי, בצבע ורוד ניוד, עם סוליה רכה ומפנקת, שאפילו בשביל להגיע למגלשה דרך ארגז החול הן לא מספיק יציבות.
מדרון חלקלק
׳שטויות, יש מכונת כביסה׳, עודדתי אותי. רק שאז קלטתי שאני עומדת על גדת הנחל שזורם בשצף, ושהכביש נעלם מעיני, מה שלא פלא, כי תוך שניות קלטתי שהוא נמצא ארבעה מטרים מעליי.
׳אוקיי, אוקיי, אני יודעת מה לעשות. אתקדם עוד 30 מטר על גדת הנחל ואמצא את העליה לכביש.׳ שכלשעצמו לא מדובר באתגר גדול, רק שבדיוק כשבחרתי את הנקודה הכי יבשה ויציבה להניח עליה את הרגל, היא התבררה כלא יבשה ולא יציבה ודפקתי גליץ׳ בתוך בוץ עמוק והכביש טיפס לפתע עוד מטר למעלה.
׳יאללה, שטויות. קצת בוץ על הידיים עוד לא הרג אף אחד.׳ אמרתי לעצמי בחיוך, וטיפסתי במעלה הגדה המשופעת עד לנקודה מישורית פחות או יותר, שממנה אפשר לטפס על קיר שמגיע בחזרה אל הכביש. שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, אבל כשלעצמי דווקא כן, כי בטיפוס אני, איך לומר, פחות.
הפרטים הקטנים
אבל אני הרי לא אשאיר את עצמי שם, אז מצאתי את הנינג׳ה שבי וטיפסתי על המגה קיר, וסופסוף מצאתי את המדרכה שזכרתי כל הזמן שהיתה שם: 30 מטרים שלמים של מדרכה בתחנת אוטובוס על מקטע של 3-4 קילומטר בערך. זיכרון מעולה יש לך, נשמה. לפרטים הקטנים מה שנקרא.
זהו, מכאן גג עוד 5 ק״מ דוך הביתה דרך הוד השרון, נסגור 20 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באתגר גדול, בטח במזג אוויר נעים כזה ושהקצב סבבה, רק שפתאום שמתי לב שהוד השרון כולה מסריחה מביוב. מה זה החרא הזה? ואז קלטתי שעל גדת הנחל זה לא היה בוץ וגם לא ממש נחל, וד״ש לניקול ראידמן.
מסקנות
1. אל תהיו חברים של אנשים פצועים.
2. דיבור עצמי זה דבר מופלא. הוא גורם לכם לעודד את עצמכם כדי שתוכלו להמשיך לעשות שטויות, אבל עם חיוך.
3. תפסיקו להתחמק מדברים שאתם לא אוהבים. יש חרא בכל כיוון שתבחרו, אז אולי עדיף חרא מוכר.
4. תשכחו מ-3, חרא מוכר זה חרא. תשתמשו ב-2, הוא יעזור לכם לחבב את החרא החדש.
לסיכום:
טוב 20 ק״מ עם חיוך מ-10 ק״מ של דכדוך.
זהו, כבר לא ישנה באלכסון.
עד להודעה חדשה.
