לפני כמה שנים, כשיצא המערכון של ״פריק של הדבר״ בארץ נהדרת, רצתי ממש בקטנה. אפילו טייץ ממותג לא היה לי. רצתי עם נעליים שקניתי, לא עלינו, בחנות הספורט המקומית, והפעמים היחידות שבהן ידעתי מה הדופק שלי היו כשהגעתי לחדר לידה וחיברו אותי למד לחץ דם.
מפה לשם, הנה אני כותבת בלוג ריצה. זה לא עניין של מה בכך, משום שאם אני כותבת אותו סימן שיש לי מה להגיד על ריצה, באופן מתמשך, מה שמעיד על כך שריצה מעסיקה אותי גם בשעות שאני לא רצה בהן. אם תשאלו את החברות שלי מפעם – הריצה מעסיקה אותי מדי. אם תשאלו את בן הזוג שלי – נהייתי פריק של הדבר. אם תשאלו אותי – אין לי מושג על מה הם מדברים, לא קראתי אפילו ספר ריצה אחד, עדיין, ועד כה רצתי רק שני חצאי מרתון במרוצים ואני בכלל ביחסים של אהבה-שנאה עם הריצה. (זה לא אומר שאין לי ברשימת הקריאה לפחות 3 ספרים על ריצה שאני חייבת לקרוא, והמלצות נוספות יתקבלו בברכה.)
לפני פחות משנה ראיינתי זוגות שרצים ביחד. אז עוד חשבתי שעשרה ק״מ זה מרחק שאינו בהישג ידי, וכשאחד המרואיינים סיפר לי שכל מעגל החברים שלהם השתנה בעקבות הריצה, ושאין להם ממש על מה לדבר יותר עם חברים שאינם רצים, חשבתי שהבנאדם השתגע בואכה אין לו באמת חיים. כלומר, מה כבר יש להגיד על ריצה? אתה שם רגל אחת לפני הרגל השניה וקדימה הפועל- איף יו וונט טו לרוץ – רוץ, דונט טוק.
אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע הזה שהחיים והריצה מתמזגים והופכים לאחד, אבל ברור לי שזה מכבר הבנתי שריצה היא לא רק ספורט או תחרות, ושלמרות שהרבה מאוד פעמים בא לי לזרוק הכל לעזאזל ולעצור את כל השגעון הזה, אני כבר יודעת להודות בפני עצמי שאני לא באמת יכולה להפסיק מתי שאני רוצה.
זה דבר שמאוד קשה להסביר למי שלא רץ איך הקושי, הסבל והכאב שנלווים לאתגר ולתחושת ההישג הם דבר שאת לומדת לקבל כחלק בלתי נפרד מהחיים, ואפילו צומחת מהם. איך יקיצה לפני השמש בעצם מאריכה את היום ומגדילה את ההספקים, איך נסיעה של שעה להר שכוח אל היא הדבר הכי טוב שקרה לך השבוע, ואיך ברגעים שבהם נגמר מאגר הקללות בכל השפות שאת מכירה מתפנה מקום לתובנה חדשה שלוקחת אותך שלב קדימה. כן – בריצה, אבל גם בחיים.
זה מאוד קשה להסביר למה למרות שירד מבול לא הפסקת את הריצה. זה כמעט בלתי אפשרי להסביר למה בעיצומה של שפעת משוגעת את מודאגת בעיקר מגורלה של הארוכה בשבת וההשלכות על התכנית שלך, וגם לגמרי לא פשוט להסביר מה עושים במשך קרוב לשלוש שעות כשרצים עם אנשים שמעולם לא פגשת קודם לכן, וכמה מהר אנשים כאלה הופכים לידידים וחברים.
לשמחתי הרבה גם החברות שלי וגם בן הזוג שלי מכירים את השגעון שלי עוד מלפני הריצה ולכן מתייחסים אליו בסבלנות גדולה. זה לא שהם מוותרים על הדאגה לבריאותי ולשלמות הגוף שלי (שכידוע הריצה מכרסמת בהם), אבל רוב הזמן הם מפרגנים.
בן הזוג שלי מפרגן לי את השבתות בשעות ההזויות שבהן אני יוצאת ואת כל האימונים ש׳מסתיימים ממש אחרי המרוץ הבא׳, ויש לי חבורת חברות שאפילו פיתחה שיטת אימון מיוחדת לאות הזדהות עם טרנד החברות הרצות- קוראים לזה ׳דקת ריצה׳, ובכל פעם שהחברות הרצות מדברות על ריצה, החבורה יוצאת לאימון של דקה ריצה- אינטרוולים של הומור שמאפשרים לסביבה לעכל אותנו הרצים.
אני בכלל לא רצה הרבה, אני אומרת לחברות שלי שוב ושוב, יש אנשים שרצים הרבה יותר ממני. שלא נדבר על יותר מהר, יותר מסור, יותר מקצועי ואיך הם עושים את זה לעזאזל?!
חוצמזה, אני בדיוק מי שהייתי קודם – למשל, אני עדיין מתה על שופינג, אז מה אם אני מעדיפה בדים מנדפים וסוליות בטכנולוגיה מתקדמת שגם משככת וגם מאפשרת להגביר מהירות. מה, הטעם שלכן לא השתנה אף פעם?
וממש כמו פעם אני שמחה תמיד לצאת לדייט בנות, לאכול ולשתות עד דלא ידע – בתנאי שאני במיטה עד 22:00, כי בשבת הריצה בחמש בבוקר.
וזה גם לא נכון שאני מדברת רק על ריצה. בעצם, כשאני מדברת על ריצה אני מדברת על החיים עצמם.
נו, ברור שאני יודעת שיש עוד דברים בחיים חוץ מריצה, החיים הם כל כך הרבה יותר מרק ריצה. אפילו ריצה היא הרבה יותר מרק ריצה, בדיוק בגלל זה תדעו לכם שאין על החיים האלה.
חי נפשי, נהייתי פריק של הדבר.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
