חזרה לכושר: כל השקרים

בואו נדבר רגע על חזרה לכושר. ברור שאחרי תקופה כמו הקורונה, ימחשמה, זה מה שיעסיק אותנו. כבר כתבתי על זה בסיכום מוקדמות הקורונה.

אבל בחייאת, בשביל שלוש מאות מתים ככה גמרתם לנו על הכושר? ככה לזרוק לפח הכל בשביל עשרים ומשהו מונשמים?
תוקם ועדת חקירה לאלתר!

ובאמת, מכל כיוון אני שומעת ׳אני חייבת לחזור לכושר׳, ׳חייב לחזור לכושר׳.
ובעוד שאני מזדהה עמוקות עם הכמיהה, אני גם יודעת את האמת: זה לא שהייתי מי יודע מה בכושר גם טרום הקורונה.

חברים אומרים לי ׳די, את? את דווקא ממש בכושר׳. בהחלט, ביחס למונשמים במחלקת קורונה אני היילה גברסילאסי. נו אז? גם ביחס לכמה אנשי דת אני מאמא תרזה.

ואפרופו זה, למה קוראים לחזרה בתשובה חזרה בתשובה? הרי אם לא היתה לכם תשובה, לאן חוזרים?
נו, זה קצת כמו ריצה, שבסוף חוזרים לאותה נקודה שהתחלנו בה בשעה מוקדמת מדי.
אבל עזבו את זה, אלה סתם נדודי מחשבות של אימון חזרות. בעליה. אין לזה תשובה.

בקיצור, חזרה לכושר

על מי אנחנו עובדים נשמות? ראינו את כולם בסטראבה, וגם את אלה שלא העלו לסטראבה אבל כתבו בפייס ׳לא מעלה לסטראבה כדי שלא יעלו עלינו.׳

הרי בקורונה היו לנו תנאים מיטביים לשמירה על כושר: 24 שעות פנויות ביממה, מאה מטרים בטוחים לאינטרוולים, מעגל מורחב למי שידע לחשב היקף בנוסחה עם הפאי.

ופאי זאת נקודה חשובה. כי תכלס, זה לא שהלך לנו הכושר, אלא שבאו לנו עוד שניים עד חמישה קילו. (על פי מקורות זרים.)
ולמה? כי כולנו היינו סגורים בבית, בגעגוע עז למרחבים הפתוחים ובתחושת חנק גוברת. ותחושת חנק, כידוע, היא מתסמיני הקורונה הנפוצים.

משהו ליד הריצה

אז כולנו חשבנו שיש לנו את זה. ואם יש לנו את זה, אז אכול ושתה כי מחר נמות. בעיקר אכול, כי אם יש משהו שהתקופה הזאת עשתה, זה לחזק את הבונדינג בינינו לבין המקרר.

אצלי, למשל, כל שגעת הבדיקות והדרייב-אין מטושים, החזירה אותי לימי ההשתנה על מקל. מה לעשות, כשחוזרים על משהו לפחות חמש פעמים הוא מתבסס כהרגל. אז בלי בדיקה הנחתי שאני א-סימפטומטית, והתחברתי למקרר בשביל שניים.

ועל המזל שלנו בא השחרור המיוחל ויצאנו לדרך – חזרה לעליות, לשבילים, לארוכות, ולא זז הרוורס.
כלומר רוורס – כן, זז – לא.

ואז באו תסכול, רגשות אשם, מחאה, משא ומתן וגם פרסומות ׳הכינו גופכם לקיץ׳. ושלא נדבר על כל הרצים שהכושר שלהם לא נפגע בכלל, שעדיין רצים שחרור בקצב חמש, שלא מזיעים אפילו שאמצע יוני. למה זה מגיע לנו?

ואז עושים את הדבר ההגיוני היחיד – מעלים הילוך. כי כל נהג חדש יודע שבעליה מורידים הילוך. ומכאן ועד תשישות, פציעה וחוסר חשק לרוץ נשאר רק לתת למכונה להתגלגל לבד במדרון.

מפה לשם, ברוח תובנות הקורונה, זיקקתי לעצמי את הסיבות שבגללן אני רצה:
1. לא להכין סנדוויצ׳ים בבוקר.
2. לתחזק את המוג׳ו.
3. כנאפה.

כמו כן, הפנמתי את המסר של תכנית הדגל של ימי קורונה – עונה שלוש של חתונמי – ׳זה תהליך׳.
אז וואלה, בשביל כל אלה, כושר שרק קצת יותר טוב משל המונשמים במחלקת קורונה יספיק לי לגמרי, ולזה אני כבר ממש תיכף חוזרת. אני בתהליך.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.