*דיסקליימר: בלוג זה נכתב בלשון צינית מדוברת ולא תמיד אלגנטית או מי יודע מה אינטליגנטית, לפיכך אין בו או באמור בו כדי להפחית ממידת פמיניסטיותה של כותבת שורות אלה.*
את הפוסט הזה אני כותבת תוך כדי העמסת שטוחים עם מלח ונוטלה, ולאחר טיפול כואב במיוחד בעקבות מתיחת שריר הכושילירבאק, שבועיים וחצי לפני מרתון ברלין שאני נפצעת לקראתו באדיקות כבר ארבעה חודשים, הרגל שמזכה אותי לפחות פעם בשבוע בחשיפה לשאלה ״בשביל מה את צריכה את זה?״.
היה זה לפני שבוע ששוב נעמדתי מול הארון, ובעודי מתלבטת מה ללבוש התחשק לי לחבר לשמלה אדומה זוג נעלי עקב, כאלה שמרחיקות את קצות האצבעות ממעלה התחת, מה שקרוי ׳מאריכות את הרגליים׳, אלא שמסתבר שאחרי עשרות קילומטרים של ריצה בשבוע בהונות הרגליים חוטפות חרדת נטישה כשהעקב מתרומם והמקסימוס תחתוס יוצא להן משדה הראייה, מה שבפועל אומר שאי אפשר ללכת על עקבים.
כלומר, אני יודעת שיש כאלה שיכולות. הרי הדס הגיעה למפגש ההכנה למרתון גבוהה בהרבה מהרגיל, ונאורה – עם כל ההריון – מעלה לפייסוש תמונות על עקבים שגם בלי הריון אין סיכוי שאצליח ללכת עליהם. טוב, אני מניחה שגם אני יכולתי להתעקש וללכת על זה, אבל מידה לא מבוטלת של מודעות עצמית אותתה לי שהידוס מפושק בסגנון דראג קווין מטר שמונים לא יושב חינני על מידותיי, וכך מצאתי את עצמי נטועה בפרקט מול הראי, עם רגליים ארוכות לכאורה ובחוסר יכולת לנוע, וכמובן ערימת מחשבות על ריצה ונשיות ו… ׳למה אני צריכה את זה?!׳
יותר מפעם אחת שמעתי שריצה זה לא ספורט נשי. אני אשקר אם אגיד שמחשבות מסוג זה לא ניקרו לי בראש בעבר. הרי כבר סיפרתי שבתיכון סירבתי לרוץ ליד בנים, וגם לא ליד בנים, כי לכי תרוצי עם ציצי קופץ לעיני כל כשאת בת 16, ובמיוחד כשאת היחידה שעוד אין לה כלום במקום שבו נהוג לציצי.
ובאמת עם פרוץ עידן הריצה שלי שאלתי את עצמי את השאלה ׳איך יכולה נשמה לשמור על צלם נשיות כאשר הרגליים החלו להפוך לשריריות, הידיים לגרומות והציצי לשמועה?׳. בנוסף למדתי עד מהרה שציפורני הרגליים משחירות, הפן מתקלקל, הלק ג׳ל מתפצל, המסקרה נמרחת ובספרינטים קשה נורא לעשות דאק פייס למצלמה כשאת מתנשפת ואדומה כעגבנייה. וכך ראיתי איך לנגד עיני כל הקמפיינים הבינלאומיים שמעולם לא הוצעו לי מפאת גודל התחת ונומך הקומה, התרחקו ממני עוד יותר בגלל רוחב הרגליים והשקע בלחיים.
אבל בעוד שהשאלות שרצו לי פעם בראש נראות לי היום כמו היסטוריה רחוקה – משהו כמו השאלה אם אצליח אי פעם לרוץ 10 ק״מ, או איך לא מתים במהלך אימון אינטרוולים – בעיני הסביבה שסביבנו אישה שרצה עדיין משולה לפעמים לאי.טי שקפץ לבקר מכוכב אחר (וזה לא שגברים רצים נראים לסובבים מי יודע מה שפויים בפני עצמם.)
׳מה ככה את רצה עם חצי טוכעס בחוץ?׳ (לא, כי הבגד ים שלך אחותי זה דגם בהשראת מאה שערים)
׳ולא מפריע לך שכולם גברים?׳ (בדקתי – אני אישה במקור וכמוני עוד רבות, אז בעצם לא כולם גברים)
׳זה לא נשי בעיני כל ההזעה וההתנשפות האלה של הנשים בפארק׳ (אבל בפורנו זה זורם לך סבבה גבר)
וכמובן ׳למה רצה נשמה?׳ (שאני עונה עליה כבר כמעט שנה וכל פעם תשובה אחרת)
ושלא יחסר אז גם עוד כהנה וכהנה תופינים שמומטרים ממעל כמו סוכריות על חתן הברמצווה על ידי כאלה שאינם רצים, ובפרט כאלה שאינן רצות. ואני חלילה לי מלהיעלב, להיפך – דווקא אני לגמרי מחוברת לרגלי הכדורגלן שבי, ובו זמנית בטוחה בנשיות שלי כמו שאני בטוחה ביכולתי לרוץ אולטרה 100 ק״מ אם (וכאשר) אחליט לעשות זאת.
אז נשארתי עוד רגע מול הראי, ושניה לפני שהתבאסתי על עצמי ובמקום לוותר גם על השמלה האדומה החלטתי שכמו תמיד גם הפעם אני יכולה ללכת בדרכי שלי, ולהצליח עם הגם וגם, ונשארתי עם השמלה המשמחת וחלצתי מהר את נעלי העקב, ואיך שהעקבים פגשו שוב את הקרקע בהונות הרגליים שלי חייכו אל התחת חיוך של כמה טוב שבאת הביתה, ואני ידעתי שהשמלה שלי תהיה מאוד שמחה עם נעלי הריצה הפרחוניות, ושגם אם לא נכנס לגיא פינס עם טרנד חדש שובר קופות ודרקונים, ככה נוח לי, וככה גם-וגם לי ולגמרי נשי לי, והכי בטוח לקראת המרתון, ומי שלא טוב לו- על הזין שלי. שיט, מאוד נשי יצא לי…
* בונוס: תמונה מ 2012 , אל פאסו – מאות גברים בצעדת ״מייל בנעליים שלה״ כחלק מהמאבק באלימות נגד נשים. הכי גברי והכי גם וגם. אבל לא נוח. ממש לא נוח.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
