תראו איזה חכם זה בונה עולם – כל שנה, ממש לפני עשרת ימי תשובה הוא שם את 31 ימי שאלה. אוגוסט, הזמן בשנה לשאול את עצמי מדי בוקר לפני הזריחה ״למה רצה נשמה?״
כל שנה אומרים שהשנה זה השיא, אבל תכלס אנחנו כנראה מדחיקים את אוגוסט משנה שעברה. תנו לי רגע לזרוק אותנו שנה אחורה – הזענו. שנתיים אחורה – הזענו. אבל השנה מזיעים עם ערך מוסף. שמתי לב להתפרצות של טרנד חדש – ריצה בע״מ. פירוש מילוני: ריצה בעליות ומים.
התחלתי לראות את זה אצל חברים בפייסבוקים, ראיתי את זה קורה בלייב ב #אף_אחד_לא_יבוא 2כשמספר אמיצים (או משהו אחר) טבלו במקורות הירקון והשלמתי עם הטרנד בשבוע שעבר כשהסכמתי להצטרף לריצה עם חבורת משוגעים בע״מ בדיוק כשהייתי בעיצומה של חופשה עם הזדמנות ליקיצה טבעית ומנוחה לרגליים, רק בעבור ההבטחה שיהיו אחלה חבר׳ה ושכשוכית.
השעון צלצל בשעה שרק עכבישים ערים בה. לא ציפורים, לא תרנגולים ואפילו החתולות של עכו לא מצמצו. נפרדנו לשלום מהעכבישים ויצאנו לדרך אל שער הישוב מנות.
בתכנית: 18 ק״מ עם 450 מטר טיפוס. לא בלתי עביר ובפיזור נכון זה יהיה אפשרי, הסברתי לעצמי, ומקסימום נלך קצת. הבונוס: בסוף יש בריכה טבעית לשכשך בה.
בפועל: אל תאמינו למשוגעים.
המסלול במורד נחל כזיב לעין חרדלית נפתח בכשלושה ק״מ של עליה, שבסופם השעון כבר הצביע על כמעט 300 מטרים מטופסים. סו מאץ׳ לעניין הפיזור הנכון. ׳נו, לפחות לא נשארו הרבה עליות,׳ חשבתי לי וגם נטע תמכה בתחושה שלי שהנה, עכשיו ירידה קצרה, שאמנם היא קצת טכנית, אבל מיד בסופה הבריכה.
הנצח בעליה היה כאין וכאפס לעומת נצח הירידה שהביאה אותנו ל-8 ק״מ על השעון – משמע: קצרה כמו שהעליה היתה קצרה או איזה קילומטר יותר. זה אולי זמן לא רע להזכיר את מה שאנחנו יודעים מזמן – החברים הרצים שלכם זה עם של שקרנים וזה מאוד מאוד טפשי לשכוח את זה כי אתם כמוהם בדיוק.
בסופה של אותה ירידה בנחל הכזבים אכן חיכתה בריכה. עין חרטוטית קראו לה אם אני לא טועה, או כך לפחות המוח שלי קלט בהיעדר אספקת חמצן סדירה. במובן מסויים זה נראה קצת חסר טעם להכנס לטבול כי בשלב הזה כולנו הזענו כאילו הטבילה כבר מאחורינו וגם מתוך חשש להמלחת המעיין הטבעי, אבל מצד שני צהלות עונג בל יתואר של אנשים מבוגרים משכשכים בשלולית הדהדו ברחבי היער. אז קפצתי. כדרכם של רצים, אחרי 5 דקות במים הקרירים כולם שכחו כמה קשה היה. וזה מעולה, כי מעין חרטוטית נותר לעשות את כל הדרך חזרה לחניון במעלה החרדלית, שגם בה יש הבטחה: רגע לפני העליה המסכמת מובטחת עוד טבילה בנביעה צוננת.
זה היה באמת נהדר כשהגענו שוב למים, כי חרף ההבטחה שעד לשם כל הדרך תהיה ב׳מישור ירידתי׳, מסתבר שמדובר במושג שלא קיים ובו זמנית בא לתאר מקטעי ירידה הפוכה שזורים בערימות חלוקי נחל שאלוהים ייקח אותם. הנוף, ייאמר לזכותו, צדיק בדורו, היה שווה את המאמץ.
לקינוח ולשם האיזון הגיעה הע׳ של הבע״מ. עליה מסכמת של שני ק״מ, שגם עז הרים לא יכולה לרוץ בה. כמה קשה היה? ככה שבאמצע חייגתי 100 וביקשתי מהמוקדנית הנחמדה שתיקח נ.צ ותשלח אליי ניידת כי אני רוצה להתוודות על רצח ארלוזורוב.
איך שלא יהיה, החלטתי להחזיק פאסון, וגם להחזיק את ריאה ימין ביד שמאל כדי להקל על פעולת הניפוח, ושילבתי בין ריצה בצעדים קטנטנים, בערך ארבעה כאלה, לבין הליכה בצעדים גדולים ומהירים, בערך עד הסוף. מפה לשם – הגעתי לחניון לפני נטע וזה כל מה שיש לי לומר לסיכום.
בפעם הבאה שמזמינים אותי לריצה בע״מ אני דואגת להיות בחופשה בחו״ל, משם הרבה יותר קשה להתפתות.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
