יש לי ווידוי. טוב, זה רק הסוד הכי גלוי בספר, אבל שלא תגידו שלא אמרתי – אני גרועה במתמטיקה. איומה. אולי מבישה היא המילה המתאימה ביותר. אפילו הבנות שלי יודעות שאחרי כיתה ג׳ שאלות בחשבון זה פופטיץ. או אבא, לצורך העניין. אבל עד לפני 10 שנים היה דבר אחד שהצליח לגרום לי להתגבר על המוגבלות הזו: קלוריות.
תנו לי לחשב קלוריות והופ! מתלמידת הקבצה ג׳ הייתי הופכת לאיש הגשם המחשב כמה גפרורים נפלו מהקופסה על הרצפה.
פרוסת לחם, ועוד כף גבינה, עם שני גרם מלח, שליש עגבנייה, ארבע שביעיות גביע יוגורט וכוס מים לא מזוקקים – בריבוע – טראח! הייתי זורקת לכם מספר כאילו שאלתם כמה זה שתיים ועוד שתיים.
אם היו מחליפים בבגרות את שאלות ה׳רכבת יוצאת מפתח תקווה לכיוון טיז אל נאבי… מתי הגיע יוסי ליעדו?׳ בשאלות כמו ׳בצלחת מנה המורכבת מ… כמה שוקלת רותי? ׳ הייתי בלי ספק עושה חמש יחידות במתמטיקה בהצטיינות.
אבל עם השנים זה עבר לי. זה התחיל לפני עשור בערך, כשבפגישה אחרי לידה עם דיאטנית רציתי ללמוד לאכול מסודר, אבל היא במקום זאת ליוותה אותי לדיאטה עם משקל יעד שמספרו בק״ג דומה למרחק שרצים במרתון בק״מ. עד שיום אחד הסתכלתי בראי והבנתי שחישובי קלוריות ואני כבר לא.
אני כבר לא בת עשרים ומשהו. אני יודעת שמבנה הגוף שלי ממוצע, ושתמיד יהיו רזות ממני, מלאות ממני, ובעיקר – שונות ממני. למדתי שהכשרון לספור קלוריות, כמו שיונתן גפן סופר כבשים, הוא כשרון חסר תועלת, ושהוא מסיח את דעתי ממה שחשוב לי באמת – חיים שלווים וגוף בריא. אה, ואוכל טוב, כי אני מתה על אוכל.
במסגרת המסע שלי אל האני המאוזנת דיברתי עם מוריה הדיאטנית, וגם סיפרתי לה שאני לא לגמרי מקרה אבוד כי אני מקפידה על חומרי גלם איכותיים, אוכלת פחמימות מלאות, שותה ספירולניה, מצחצחת שיניים בצ׳יה וחופפת בתערובת סופר פודס. סיפרתי שאני אוהבת כמעט הכל באוכל, ושחוץ מהעובדה שהגנים הצרפתיים שלי מעדיפים גורמה גם במוזלי אני ׳חוטאת׳ ממש מעט, אז בניגוד למרבית הלקוחות שלה, שוודאי רוצות ללמוד לספור קלוריות ולאכול פחות, אני דווקא רוצה לשכוח מהקלוריות ולזכור לאכול יותר.
אכן, אני מהמעצבנות ששוכחות לאכול. איך? פשוט כי היומיום שלי כל כך מלא ועמוס, שאפילו שאני רצה עשרות קילומטרים בשבוע והגוף בטח דורש את שלו, אני פשוט לא שומעת אותו ומדלגת על ארוחות, מאחדת ארוחות, מקמבנת ארוחות ו… כבר אמרתי – שוכחת ארוחות.
׳ומה, זה כל כך גרוע?׳, יש ודאי כאלה ששואלים בעיניים בוהקות מקנאה. ובכן, זה גרוע. אני עייפה יותר, פחות מרוכזת, פחות שלווה, וגם נוטה להפצע בריצה. וזהו, לא בא לי ככה יותר.
אז מוריה עשתה לי קצת סדר במה שאני יודעת על תזונה נכונה, וביחד החלטנו לגייס את המשימתיות שלי במקום לספירת קלוריות ועמידה ביעדי משקלים, לארגון טבלת ארוחות יומית מאוזנת ומגוונת, כזו שתוסיף לפחות ארוחה רביעית לשלוש שאני בקושי מצליחה לתחזק מדי יום, וגם תעשיר את התזונה שלי בירקות חיים ומבושלים, אפילו אם אבשל אותם רק בשביל עצמי – כי אם יכולתי לבשל רק עבורי כשרציתי לרדת במשקל, איזו סיבה יש שלא אוכל לעשות את אותו הדבר רק כדי להרגיש חיונית יותר? (נכון, אין שום סיבה.)
החלטנו גם לגבות את עצמי עם תזכורות באייפון לארוחות הבוקר והביניים, שהן החוליות החלשות שלי, ולנסות לפנק את כל יושבי הבית בצלחת פירות חתוכים מדי אחה״צ, שאני מנחשת שבקרוב ייפתח המו״מ על מי יחתוך אותם, ותודה לאל שאני כבר לא עונה לוואטסאפים בשעות האלה, ככה הבנות יוכלו להמשיך לריב ואני אחתוך לנו פירות. יש גבול לאידיליה.
וכמה קלוריות כל זה יוצא לי ביום? אין לי מושג נשמות, ולמען האמת עוד אף פעם לא שמעתי על מישהו ששבע מקלוריות, אבל אם כבר שאלתם – אז ניסיתי לחשב ויצא לי ככה וככה, או במילים אחרות – בדיוק מה שמספיק כדי להחזיר לי את האנרגיה שחסרה לי. זו הכי מדוייק שיש לי.
מ.ש.ל
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
