פעם נראה לי הזוי לקרוא ספר על ריצה, נגיד כמו לצפות בכדורגל. הרי זה ספורט, בשם אלוהים – או שעושים את זה באהבה או שלא עושים בכלל. אבל לקרוא?! נו נו.
בכל מקרה, כל העניין הזה של לקרוא כבר איזה זמן לא ממש קורה אצלי, מאז שאני או עובדת או אמא או רצה. ככה צר עולמי כעולם נמלה, אבל לא מהנמלות הבומבילות של יערות הגשם שרואות עולם ומוצצות דם, סתם נמלה כזאת קטנה שהולכת על השיש ואתה מועך אותה ושואל את עצמך איך לעזאזל היא הגיעה לקומה הזאת.
לא יודעת איך, אבל רצה הגורל ועברתי בחנות ספרים ורכשתי לי ערימה של ספרי ריצה, שיהיה. חשבתי שאני עושה בשכל כשהתחלתי עם ׳על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה׳ / הרוקי מורקמי (2007) בתרגום לעברית. ובכן, שכל של נמלה. קבלו בוק ריפורט.
במילה אחת: חופר.
במשפט אחד: כל מה שרציתי לדעת על ריצה ומורקמי העביר לי את החשק לשאול.
באריכות: ׳על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה׳ הוא יומן אישי שמתאר שלושה עשורים של ריצה בחייו של הסופר היפני הנודע, שאימץ לו את הריצה כתחביב במטרה לשפר את יכולתו להתמקד בכתיבה ושהיה נחסך מאיתנו אילו בזמן שנכתב היה הפייסבוק מה שהוא היום.
לכאורה, זה יכול היה להיות ספר הריצה האולטימטיבי. יש בו הכל – כוכב, נסיון, ריצה, ריצה, קטע מותח ועוד ריצה. אבל בתכלס, מה שתקראו שם זה כל מה שרץ רצה לדעת וכבר קרא ב-19,781 פוסטים ולכן לא היה צריך לשאול.
כמה חופר? מכירים את זה שאתם רצים עם ראנינג באדי חדש מהפייסבוק ופתאום מתחוור לכם שכמה שהאיש כותב זה כלום לעומת כמה שהוא מדבר (בלי לנקוב בשמות, אבל אני למשל) ואז אתם מבקשים יפה סליחה, מסבירים שקשה לכם בעלייה (למרות שאתם במישור עם נטיה ירידתית) ומתחברים לאזניות אפילו אם יש לכם רק פלייליסט של יובל המבולבל בלופ? ככה.
מורקמי כותב מדהים, אני יודעת את זה מספרים קודמים שקראתי, אבל כמה שהוא כותב סיפור מצויין, ככה כשהוא מדבר על ריצה שהשם ירחם.
הספר מתאר תהליכים וחוויות שכמעט אין רץ שלא נתקל בהם – החל מהמעבר מריצה אקראית לתכנית ריצה סדורה, אל העלאת מרחקים וקצבים ועד לתיאורים מפורטים של התחושות בריצת מרתון, ק״מ אחר ק״מ, כל כך מפורטים שאם לא היה לי OCD קל שמאלץ אותי לסיים ספר בכל מחיר, הייתי מחליפה את הספר תמורת פלייליסט של אבי ביטר.
מורקמי כל כך אוהב לתאר, שהספר כולל גם את תיאור החיפוש אחר אתגרים חדשים כמו אולטרה וטריאתלון, ראנר׳ס בלוז ואפילו תיאור מדוקדק של ׳הקיר׳ הידוע לשמצה.
מורקמי אין דה פלאש מתאר את הקיר? זו היתה אמורה להיות חצי אורגזמה לרצים חובבי המילה הכתובה! למעשה, אם היה כותב את זה בבלוג במקום בספר, טמבור היו הופכים אותו לפרזנטור. אבל מורקמי נשאר מורקמי, גם כשהוא כותב על ריצה. מצד אחד הוא מפליא בתיאורים, יורד לרזולוציות של ׳הצצה נדירה לנפשו וחייו של המחבר׳ כמו שמבטיחה הכריכה האחורית, ומצד שני גם תיאורי התחושה והרגש כתובים באופן טכני, מדויק ויפני כמו גלגול סושי עד שהקוראת הספציפית הזו חיפשה מדי פעם איפה לתת לו בקומנט ׳תחסוך מילים נשמה, אתה תצטרך את האוויר לקראת הסיום׳.
בתור אחד שמדבר על ריצה ברור שמורקמי נדרש לתובנות ׳אין על החיים האלה׳ שכולנו אוהבים, אבל הדרך שבה הוא מוביל את הקורא בין הגיגי הריצה לבין התובנות הקיומיות גרמה לי לא פעם לאבד את חוט המחשבה מונחה הסקרנות שלי ולשכוח למה בעצם התחלתי לקרוא. נכון שבעבר, כשקראתי מאמרים של אולטראיסטים שהתמקדו בפן הטכני, נותרתי צמאה לתיאורי התחושות שעוברות בראשו ובגופו של רץ במהלך אתגר ריצה שכזה, אז איך אומרים? היזהרי במשאלותייך.
לסיכום:
א. חפר, חופר ובגללו עכשיו גם אני חפרתי.
ב. חיפשתי ציטוטים בגוגל ובאנגלית זה נשמע יותר טוב. אולי התרגום פשוט עושה עוול לסופר.
ג. יגידו לכם שזה ספר השראה חובה, אבל הוא לא.
ועכשיו אם בא לכם רגע של אמנות אמיתית שהיא אתנחתא מריצה אבל שזורה בריצה בכל נימיה, קולטורה במיטבה שגם היא מגיעה אלינו מכיוון המזרח – קבלו את אנסמבל כריש. בוודאי תבחינו בעומק הטקסט ובחן התנועה. בלי ספק סוג של פסגה בקריירה שלי.
ואם תרצו גם אתם לגעת בכוכבים אז ב#אף_אחד_לא_יבוא 7 באזור מודיעין מתוכנן צילום המוני של הדבר הזה. כל הפרטים כאן
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
