.

למעבר ל: יום 1, יום 2, יום 3, יום 4, יום 5, יום 6, יום 7, יום 8, יום 9, יום 10, יום 11,

הכל התחיל עם קים, כשרציתי לוותר על מסיבת הבתמצווש והבטחתי לה במקום זאת נסיעה לתאילנד לסבא, מה שהצליח פחות או יותר – כי באמת נסענו לסבא, אבל ממש לא הצלחתי להתחמק מהבתמצווש, והראשונה, כידוע, פורצת דרך עבור הבאות אחריה.

כבר שלוש שנים מיי מחכה לתורה לטוס איתי לתאילנד בבת המצווה שלה. אז עוד לא ידענו שתהיה גם ניבי אחת שתצטרף אלינו, אבל מיום שנולדה ידעה מיי שתהיה לה שותפה לטיול, והנה הגיעה השעה. שלושתינו ביחד, 13 ימים, 36 מעלות ואינסוף אפשרויות. מזמינות אתכם לקרוא את היומן היומי שלנו, שנכתב בעיקר כדי שאנחנו נזכור פעם, כשנגדל, מה היה לנו שם, אבל בואו-  זאת תאילנד – ומי לא ירצה לקבל פעם ביום מנה מרוכזת של אננס, שופינג, מקדשים ואיים?

יום 1

אמא: לעולם בעקבות השמש

הרבה לפני הטיסה הבטחתי לעצמי שהפעם אני יוצאת בראש שקט. את האריזה התחלתי שלושה ימים לפני הטיסה, כיבסתי כל מה שצריך, בחרתי עם מיי בגדים, עבדתי במרץ לסיים את כל העבודה של השבועיים הבאים, ואפילו קבעתי תור לחדש את הלק בבוקר הטיסה. מלאה באופטימיות התעוררתי בבוקר, וכהרגלי התיישבתי ליד המחשב ״רק לסיים משהו קטן״. למקלחת נכנסתי 20 דקות לפני שעת היציאה שקבענו, על ארוחת בוקר ויתרתי ויצאתי לדרך עם לק מתקלף. סיפורה חייה הנצחי של אמא עצמאית. אבל החלטתי לא להתבאס ולא להתעצבן, האננס יהיה טעים באותה המידה גם בלי לק מתוקתק. ביקרתי בתאילנד כבר 7 פעמים, אם אני לא טועה בספירה, אבל אף פעם לא טסתי דרך מוסקבה. אחרי הרבה מאוד שעות בדרך, איפשהו מעל הודו, כשהשעון הביולוגי שלי עוד הראה אמצע הלילה, הגיע הבוקר במלוא עוצמתו. מן רגע כזה שמזכיר שהעולם לא סובב סביב עצמך, לא שיש לי אשליות שכן, אבל בכל זאת, זו היתה תזכורת שגם סדרי עולם תלויים בנקודת המבט.

מיי בת מצווה, ניבי בת שנה היום בדיוק, ולי הנחיתה הזו מרגישה שונה מכל קודמותיה. ככה מתחיל המסע שלנו ביחד-  עם רצון לגלות יותר סבלנות, יותר שקט, להצליח לבלות באמת, לחוות ביחד, להיות בחופש מכל מה שמעסיק אותי ואין בו צורך של ממש. חתיכת משימה בשביל חופשה, אבל מה הכיף אם אין אתגר?

מיי: אופטימיות וסבלנות זה שם המשחק

כשהחלטנו שאנחנו טסות לתאילנד-אמא, ניבי ואני, עלו בי הרבה רגשות. בהתחלה התרגשות-תאילנד! כן כן, המקום הזה שכולם מדברים עליו כל הזמן ומשבחים אותו וכל הקוקוסים, האננסים, הים! אחר כך, חששות- כל אחד שנודע לו שאני טסה לתאילנד בפעם הראשונה (או בעצם פעם ראשונה שאני אוכל לזכור) לא שכח להזכיר לי, כמובן, לפחות פעם אחת, על החום והלחות הנוראיים שיש שם, וזה, בואו נאמר, קצת פגע בהתרגשות ובשמחה שלי לגבי כל המסע הזה.

לא הפסקתי להתרגש לרגע, אבל כן חששתי קצת. סבלנות ואופטימיות. שתי המילים שאמא אמרה הכי הרבה פעמים במהלך כל תהליך האריזה, הטיסה ובכלל, לקראת המסע הארוך שלנו. האמת שלאמא היו סיבות מוצדקות, כמו למשל…

-כשהתעצבנתי שאין מספיק בגדים כשארזנו או שיהיה לי קר, למרות שהיא זו מבינינו שמבינה יותר בעניין הזה.

-כשלא הייתה לי סבלנות עד שהמטוס המריא או לא הייתה לי סבלנות בטיסה עצמה.

-כשהיו רעידות קטנות במטוס ונלחצתי, אז כמובן שאמא ישר, אופטימית.

-כשהגענו למוסקבה, גילינו על השלטים שהובילו לשער שלנו שמחכה לנו הליכה של 20 דקות כשכבר היינו עייפות והזמן לטיסה הבאה קצר גם ככה. גם כאן לקחנו את זה בחיוך. ואז נחתנו בבנגקוק, אחרי טיסה ארוכה ומעייפת, וכמה פעמים שאמא היתה צריכה להזכיר לי את המוטו, וגיליתי שזה ממש לא כמו שדמיינתי. זו לא מדינה נידחת – הכל גדול, מתקדם, מרשים ועמוס. מיהרנו לבית של סבא למקלחת והתרעננות ויצאנו לקניון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, ואמא אומרת שעוד לא ראיתי כלום. אכלנו ארוחת צהריים ב 10 בבוקר. הכל עדיין הפוך לנו, אז מה הפלא שבסוף הארוחה גילינו ששכחתי את הטלפון שלי במונית, והוא כבר נוסע ליעד אחר בבנגקוק. התבאסתי נורא. התחשק לי לבכות. כבר הייתי בטוחה שכל הטיול נהרס. אבל אז אמא וסבא הרגיעו אותי, ואפילו אבא שלח הודעה מעודדת, והבנתי שלא סתם קבענו מוטו לטיול שלנו – אופטימיות וסבלנות. (בחזרה למעלה)

יום 2

אמא: תפיסת עולם של שפע

אחד הדברים שתמיד מהפנטים אותי בתאילנד הוא השפע המטורף, הבניה העצומה בבנגקוק, מרכזי הקניות עמוסי המותגים, דוכני האוכל שתמיד מלאים – גם באוכל וגם באוכלים, צבעים, ריחות, טעמים ואינסוף אנשים בכל מקום. אני לא מצליחה אף פעם להבין את הפער בין השפע לבין העובדה שמדובר במדינת עולם שלישי. האנשים כאן עניים על פי כל קנה מידה מערבי, וגם אלה שמשתכרים יפה במונחים תאילנדיים לא עומדים בסטנדרטים של מחירי המותגים המערביים, של המכוניות החדשות, אך בכל זאת הם קונים בלי הפסקה וכמעט לעולם לא אוכלים בבתיהם. יצאנו היום למסע קניות. בדרך כלל אין לי סבלנות לזה, אז הפעם החלטתי לנסות את זה בהתחלה, לפני שאני רצוצה מכל החופשה. הסתובבנו במרכז הגדול עם ארנק מלא שטרות מקומיים, שלא משנה כמה התאמצנו לא הצלחנו לבזבז את כולם, דבר שלעולם לא היה קורה בארץ, ומעניין אותי מאוד איך מיי חווה את הפער הזה. ״אמא, עשינו קניות מעולות״ מיי אומרת, ״נכון. בכלל אנחנו טובות בכל החופש הזה, אנחנו צריכות להפוך את זה לקריירה״ הצעתי, ומיי מיד המציאה למקצוע החדש שלנו שם. אנחנו חופשות. מקצועיות. החיים פה קלים לאנשים כמונו. המוכרות והמוכרים, לעומת זאת, לא חיים את אותו שפע אבל הם שופעים חיוכים ואהדה, בעיקר לניבי שמקבלת שפע ליטופים בין אם רוצה בהם או לא. כשהזמנו אתמול מים לשלותשנו קיבלנו רק שני בקבוקים, כי המלצר יודע שהם מספיקים לשלוש כוסות, אז למה לו לדחוף לנו עוד אחד? שפע כאן זה עניין של דרך חיים, אולי זה משהו שאנחנו צריכים לאמץ קצת יותר גם בארץ.

נ.ב – שילחו לי תחתונים וגופיות, ניבי ישנה הלילה 10 וחצי שעות שבסופן הערתי אותה. אני לא חוזרת מכאן.

מיי: תאילנדים שמצחיקים אותי

בוקר. אחרי שינה ארוכה מאוד ומוצלחת מאוד. סבא הלך לעבודה ואמא, ניבי ואני יצאנו למרכז השופינג הענק- MBK. אפילו יותר ענק מזה שביקרנו בו אתמול. אבל היום זה היה שונה, אתמול עוד היינו ״חסרות הכרה״ ובוקושי ראיתי משהו, רק אוכל, אוכל ודברים מתוקים למיניהם, כמו שהתאילנדים אוהבים, וגם אני, זה דבר אחד שהופך אותי ואת תאילנד לחברים טובים. באמת שאי אפשר לתאר את הגודל, העומס, השפע והמגוון. יום שופינג( ואוכל.הרבה אוכל) פשוטו כמשמעו, בכל חנות שראינו משהו שמצא חן בעיני מישהי מאיתנו- עצרנו, מדדנו וקננינו אם התאים – בלי להתלבט ו״טוב, אולי אחר כך״ כי בקושי זוכרים איפה ראינו מה, אפילו גלידה חיפשנו במשך חצי שעה. נושא מעניין שרציתי לדבר עליו, בעצם שאמא העלתה, אבל אותי נורא הצחיק- ״האבטלה הסמוייה בתאילנד״  נשמע מוזר אבל אתן כמה דוגמאות ומיד תבינו. אני לא מתכוונת לזה שאנשים לא עובדים ולא עושים כלום. בעצם כן, אבל בדרך שונה. הנה כמה דוגמאות ל״מובטלים סמויים״ שנתנקלנו בהם ביומיים האלו:

ה״שרקרקים״- נמצאים בצידי הדרכים. תפקידם- לשמור על הסדר בהשתלבות בתנועה הצפופה ולכוון מוניות ומכוניות פרטיות.  דרישות התפקיד- שורקים ממש, ממש חזק.

״שומרי המדפים״- כשהלכנו בסופר מצאנו אנשי צוות שפשוט עמדו במסדרונות ליד המדפים ולא עשו כלום, אבל אף אחד לא זז מהמדף שלו.

בקניון הענק שהיינו היום, שיש בו כך הרבה חנויות ומקומות עבודה סטנדטיים, היו דווקא שתי ה״עבודות״ המשונות והמצחיקות ביותר שראיתי עד עכשיו, ולא רק שהן משונות, הן גם… בשירותים:

הראשונה היתה ״מנקה״, אבל היא לא ניקתה, אלא בירכה כל אישה שנכנסה ב- סוואדיקה (שלום) וכל אחת שיצאה ב- קפונקה (תודה) במבטא מצחיק שכזה ולא פספסה אף אחת. (חוץ מאיתנו, ואמא לקחה את זה די קשה…) השנייה הייתה אישה שעמדה ליד משטח ההחתלה בשירותים וכשראתה אמא עם עגלה או תינוק, מיד פתחה את משטח ההחתלה. אז אלו הדוגמאות ל״אבטלה הסמוייה״ בתאילנד שפגשנו עד עכשיו, עבודות מצחיקות, מוזרות וקצת מיותרות למען האמת, אבל בלי לזלזל בשום דבר חס וחלילה. מחר, נעדכן מהאי ״קראבי״. (בחזרה למעלה)

יום 3

אמא: אין מחיר לחופש

בנסיעה לשדה התעופה לטיסה שתיקח אותנו לאחד מאתרי הקסם של תאילנד התבוננתי במראות בנגקוק שחלפו במהירות על פנינו ולא יכולתי שלא להיעצב על העובדה הברורה שהמערב דורס את תתרבות המקום. מה לא בסדר איתי לעזאזל? למה זה טורד את מנוחתי באמצע חופשה שהיא חלומו של האדם הלבן הממוצע?
עד לפני 100 שנה עוד היתה כאן עבדות, כך אבא שלי מסביר לי. ישבו כאן משפחות סיניות עשירות שברחו מהקומוניזם הסיני ובאו להתעמר בתאילנדים הבודהיסטים הנאיביים. בודהה אומר ״אל תקנא במי שמעליך, רחם על מי שמתחתיך״, והסינים ניצלו זאת היטב ולקחו להם עבדים תאילנדים לרחם עליהם, בלי שאלה יקנאו בהם. אחריהם הגיע המערב באדיבות משפחת המלוכה העשירה שתמיד שמחה להתעשר עוד קצת ובתמורה שחררה את העם מעבדות, על הדרך. ב-13 השנים שבהן אני מבקרת בתאילנד שוב ושוב, אני רואה איך הארץ החופשית משנה את פניה ותוהה עד כמה באמת יצאו אנשיה מעבדות לחירות.

באותה אווירה אני מתבוננת במיי כל היום. מצד אחד בעיני היא משועבדת לנייד (שלי, כי שלה כזכור אבד לבלי שוב) ולמה יגידו החברים ולחוקי הרשתות, ומצד שני יש לה חופש ביטוי עצום וטווח בחירה רחב. היא חופשיה מול המצלמה, מצלמת סלפי ומוחקת אם הוא מפדח, מפצירה בי לעשות איתה וידאו שמשתק אותי, היא שולטת בסנאפצ׳אט ויוטיוב ומגלה לי עולם חדש בתוך העולם שלי, ובעצם מראה לי שמה שאני יודעת ומכירה משתנה וממשיך להתפתח ולגדול.
היא לא מתכוונת להיות כמוני כשתגדל, וזה חופש בעיני, ואני גאה לגלות שיש לה הרבה ממנו. אני מתנחמת במחשבה שאולי זה עובד ככה גם בקנה מידה עולמי, ושאולי תאילנד רק משתנה ולא ׳מתקלקלת׳, כי בניה לא רוצים להמשיך לגדל אורז או עלי בננה, ואולי זה פתרון כדי לסתום את בור הבאסה שבמילא אין לי דרך לסתום. ובינתיים, במסגרת החופש להשתנות ולהתנסות הסכמתי לעשות עם מיי וידאו.  וואלה, יש לי עוד מה ללמוד. ומחר, כך מסתבר, נעשה ולוג. Oh My…

מיי: ניקוי ראש בקראבי

שמונה בבוקר כולם על הרגליים חוץ ממני, אולי בגלל הקרקס של הלילה שבו כיכבה ניבי ונמשך עד סביבות השעה אחת וחצי לפנות בוקר, אולי בגלל שהתרגשתי מהטיסה של היום – כך או כך, ניסו להעיר אותי הרבה זמן. בסביבות תשע כבר הייתי חצי ערה במיטה ושמעתי את סבא מדבר עם נהג המונית שמגיע בעוד חצי שעה לאסוף אותנו לשדה התעופה!

טוב, אז ההתארגנות לא הייתה כל כך קשה, אבל ההתאוששות כן, אז היא נדחתה עד שהגענו לשדה, ומה יכול לפתור עייפות יותר טוב מקור כלבים וכוס משקה מוקה קר ומאפה קינמון מתוק של סטארבאקס? האמת שכולם נהנו מ״התאוששות״ שלי ( או שזה פשוט היה תירוץ לסטארבאקס? אני עוד לא סגורה על זה…). בקיצור עלינו על המטוס, ואחרי שכולם חוץ ממני ישנו, (במפתיע קראתי כל הטיסה) עשינו סט צילומים מצחיקים (שאמא נוהגת לעשות אותם כדי לחקות אותי. חיקוי לא מוצלח, אבל אל תגלו לה…). טיסה של שעה וחצי, פלוס מינוס, וזה נגמר. ואני עם האזניים הבעייתיות שלי סבלתי בנחיתה כמו בשאר הנחיתות, אבל הסבל היה שווה, הגענו לקראבי! בערך חצי שעה נסיעה למלון שלנו, או לצימרים, או איך שלא תקראו לזה. אני ואמא סגרנו על אתר נופש. המקום הורס! החדרים שלנו ממוקמים במקום מדהים עם נופים עוצרי נשימה ואפילו המתחם עצמו ממוקם באזור של מסעדות ומקומות בילוי. הלכנו לאכול במסעדה מקומית שהייתה מעולה, אבל היה כל כך חם שהמצאתי דימוי- כאילו מישהו שעושה עליך פו, גם לח וגם חם, די הגיוני לא?! (אם כן אז זה רעיון שלי ואם לא – אז הרעיון של אמא…).

אז בסוף הארוחה היה לי ממש דחוף ללכת לבריכה, אפילו שבקושי נשאר זמן עד הסגירה. החוויה הקצרה שלי ושל אימוש בבריכה המהממת הייתה נחמדה מאוד, יחסית לרבע שעה. אחר כך התארגנו מהר כדי להספיק להגיע לnight market. אז לבשנו בגדים יפים, וקצרים כמובן, ונסענו במונית מגניבה אל שוק הלילה. המקום ענק והומה אנשים ברמה שאני לא רגילה אליה, וטעמנו מלא דברים חדשים (ועדיף שאני לא אפרט את הכל…)

אז אלו היו החוויות שלנו ביום הראשון בקראבי. וכמו שאבוש אמר לי לפני שנסענו, כל יום אני מזכירה לעצמי שאני בחופשה, בתאילנד, עם אמא, סבא, ניבי כל מי שאני אוהבת ואני צריכה להשאיר ראש נקי לחוויות וזכרונות נעימים. להתראות מחר!

(בחזרה למעלה)

יום 4

אמא: שוטי שוטי ספינתי

אתמול, לפני שהכתה בנו העייפות התהומית מיום של טיסה, ולפני שהבנו שניבי ישנה מעולה רק אם היא הולכת לישון מאוחר מאוד בלילה, הזמנו יום של הפלגה בין איים להיום. מכל המקומות הנחשקים שביקרתי בהם כאן בתאילנד, קופיפי תמיד נשאר איכשהו מחוץ להישג יד – או שנדחה, או שילדה היתה חולה בדיוק כשעמדנו להפליג, או שהים סער.  והנה היום כל התנאים הבשילו. אין לי הרבה מה לכתוב היום. במקרה של האיים של תאילנד התמונות מדברות בעד עצמן והן יגרמו לפניו של כל מי ששכל בראשו להפוך לירוקים- טורקיזיים כמו מי הים כאן מרוב קינאה. אבל אולי בכל זאת כדאי לומר דבר אחד-  יש הבדל גדול בין חופש לחופשה, ובוודאי לחופשה עם ילדים. יום של הפלגה בין איים בארץ שבה כולם עובדים כדי לרצות את תייריה, הוא יום של מסע מפרך בין תחנות, כמעט כמו שהוא מהנה ועוצר נשימה. בין שנורקלינג להנקה, בין מפרץ לבן לשחיה עם מצופים, ניסיתי לאסוף לקרבי את כל המראות הבלתי נתפסים האלה, לספוג את התחושה השמימית של המים הצלולים שעוטפים את הגוף ונושאים אותו מעלה בציפה עדינה, תוך כדי שאני חייבת לזכור שכל שרירי הגוף חייבים להישאר דרוכים כי ניבי כל הזמן עליי. אני יודעת איך זה נשמע, כמו ״אוי, אוי, אוי״, אבל שתדעו לכם שזה לא משחק ילדים היום הזה, ושאפילו שהיה יום נפלא, יכל בקלות להיות גם אחרת. איזה מזל שמיי החליטה שנצלם היום vלוג ושלכבודו גם סיכמנו את היום הזה ב- 5 טיפים ליום של הפלגה בין איים עם ילדים בתאילנד.

מיי: לא לפחד מהפחד

למרות שאני מזל דגים ושנולדתי באמבטיה, תמיד היה לי פחד מיצורי ים. אפילו לשמורת האלמוגים לא הסכמתי להיכנס עם השנורקל על פני המים. היום, בפעם הראשונה, הצלחתי להתגבר על כל הפחדים ולהכנס למים (אחרי אלף פעמים ששאלתי את אמא וסבא אם יש דגים מפחידים.) אז בשחייה הראשונה קפצתי עם סבא לניסיון ראשון בנשימה עם השנורקל. הלך דווקא די בסדר יחסית לזה ששחיתי כמו כלב מרוב פחד ושעקצו אותי מדוזות בחצי גוף. אבל זה לא ממש נחשב לפעם ראשונה, כי בגלל המדוזות שלפו אותנו מהמים בערך שתי דקות אחרי שנכנסנו. בשנורקלינג ה״ראשון״, שבעצם היה השני, המדריך הבטיח שאין מדוזות, (רק כרישים), אבל בכל זאת אני וסבא חיכינו עד שנראה שאנשים לא בורחים חזרה לסירה, כי עוד הייתי בחרדה מהמפגש הקודם. אז הפעם, כשלא היה לי ממה לפחד, שחיתי די טוב ואפילו ממש התלהבתי מזה ומכך שאני רואה את הדגים הכחולים, שכמעט היו בצבעי המים.

סבוש שלי צולל, אז מסתבר שלמדתי ממש טוב בזכותו והוא אמר שצריך להתאמן על נשימה בשנורקל בהתחלה במים רגועים, כמו בבריכה במלון.כל המסע הזה, ובעיקר השנורקלינג, היו ממש כיפיים, אך עם זאת מעייפים ומתישים.  אני חושבת שכבר מחר אגרור את אמא למסע חדש בעקבות חיפוש שנורקל טוב, שנוכל להתאמן בבריכה. ואם כבר מדברים על אמא, אז עזרתי לה היום להיגמל מהפחד שלה- צילום סרטונים. אתם מוזמנים להכנס לצפות בולוג הראשון שלנו על כל היום המדהים הזה. מקווה שתיהנו!

(בחזרה למעלה)

יום 5

אמא: לאכול, לישון, להתאמן

הבוקר הבנתי שניבי ישנה כאן כל כך טוב פשוט כי היא לא צריכה להתחרות עם אבא שלה על המקום במיטה, היא נצמדת אליי כל הלילה ומבחינתה כל עוד שזה נמשך אפשר לישון. אני לעומתה חרכתי בלילה את הצ׳אטים האהובים עליי בכל האפליקציות בו זמני, כדי להשלים פערים ולשאוף קצת שיח מבוגרים. אחרי כמה ימים לבד עם הילדות, פתאום אני מבינה שאני זקוקה לזמן לעצמי. אם יש משהו שיכול לקלקל חופשה זה צפיפות יתר, בעיקר בחופשה משפחתית. אז לפני שאוותר לעצמי לבשתי את בגדי הריצה והחלטתי שמיד אחרי ארוחת הבוקר אצא לחפש את חדר הכושר, ומזל שיש איתנו גם סבא אחד שלקח את ניבי תחת חסותו בזמן שהרצתי את הנעליים על המסוע, כי מי המשוגע שירוץ בחוץ בחום המטורף של דרום תאילנד? אחרי כמעט 11 ק״מ של ריצה בבוקר אני מחליטה להתאמן היום גם במנוחה. כל התכניות, ולו הקטנות ביותר, נדחו לטובת שנ״צ, שבה, כך מסתבר, ניבי מסכימה להשאיר לי את המיטה לעצמי – אני כנראה צריכה לעשות את זה לעתים יותר קרובות. לרגע, לפני שנרדמתי, קול קטן נקש לי בראש בנדנוד בלתי פוסק ״היום מתבזבז, לא עשית כלום היום״, אבל כובד העפעפיים והעונג של מפגש הגוף עם המזרן שולח אותו לנקר במקון אחר ״אויש תנוח! אני בחופש. אני עושה בדיוק את מה שמצופה ממני לעשות היום.״

מיי: יום כיף ברגוע

אתמול היה יום ארוך, כיף ומעייף, חוץ מהחלק של ההפלגה, אני ואמא נשארנו ערות עד שתיים בלילה בערך כדי לנסות להעלות את הבלוג + הולוג (בעיות רשת במלון האריכו את ההמתנה), אחר כך, נשפכנו וישנו ממש טוב. היום היה יום רגוע, נשארנו במלון אחרי אירועי אתמול, ועשינו יום כיף. קמנו מאוחר (יחסית לימים האחרים) ואחרי ארוחת הבוקר אמא ואני הלכנו לחדר הכושר (כל הכבוד לאימוש על 11 ק״מ!), וסבא שמר על ניבי כך שהיה לנו זמן שקט. חזרנו מותשות וסבא החזיר את ניבי, שגם הייתה עייפה וישר כולנו נכנסנו למיטות, אמא וניבי ישנו ואני נחתי וקראתי. להמשך היום היה מתוכנן לנו מסאג׳ בספא שליד המלון, אבל הוא התבטל בגלל שאמא וניבי ישנו. הלכנו עם סבא לארוחת צהריים מאוחרת על החוף במלון ואז המשכנו לשחייה בבריכה החמה שבמלון. בערב הסתובבנו ברחוב הראשי המלא באנשים, חנויות, דוכנים, ומסעדות, אבל בגלל הארוחה המאוחרת בצהריים לא אכלנו ממש ארוחת ערב מסודרת אלא רק את אהובה של אמא-( סורי דותן) – בננה לוטי, ואני אותו דבר רק עם אננס ודבש ( ברור ששלי היה יותר טעים, אבל זה עניין של טעם)  ואחר כך גלידה, לבקשתו של סבוש. בין כל הדברים עשינו הרבה קניות מוצלחות לעצמנו, ומתנות חשובות. סבא ואני אפילו הצלחנו לאלץ את אמא להתמקח עם כמה מוכרים, וסבא איים עליה בכך שזה יקוצץ מהירושה. אני ואמא קבענו שנעלה ולוג בכל שלושה ימים, כך שיהיה גם זמן לצלם ולאסוף הרבה חומר וגם זמן לערוך, אז תצפו לעוד יומיים, הא? אבל בינתיים הנה ניבי טועמת ליים בפעם הראשונה. כמה צחקתי!

(בחזרה למעלה)

יום 6

אמא: ילד ירוק

תמיד כשמגיע השלב שבו אני אמורה לקחת את הבנות לרכיבה המסורתית על הפיל עולה בי שאלה מוסרית- מה הרעיון בזה בעצם? למה הפיל צריך להיום חלק מתעשיית שעשוע התיירים הזו? אבל מכיוון שלא רציתי לאכזב את מיי וסבא שמרתי על שקט ושיניתי ת׳גישה. משהו פתח לי את הצ׳קרה הפילית היום.

המקום שהגענו אליו היה הכי טבעי ונקי שביקרתי בו בתאילנד עד היום, בהקשר של רכיבה על פילים. לפני ששמנו לב נכנסנו ליער עשיר בצמחייה ירוקה, מגוונת וסמיכה שרק בשביל הניסיון לקלוט את כל סוגי העלים והגידולים שם היה שווה להגיע. אומרים שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. ברגע שוויתרתי על הציניות והביקורת המערביסטית שבאה איתי בפעמים הקודמות שמתי לב כמה מדהים זה להיות בגובה של עץ, איך האדמה נראית אחרת מלמעלה, הבחנתי באינספור צלילים טבעיים שמפיקים העלים ברוח הקלושה, החרקים, הציפורים, ושלל הטונים והנהמות שמשמיעה הפילה שלנו, ממש כמו בדו-שיח עם הרכב שלה, ששר לה כל הדרך שירים בניגון תאילנדי אופייני. ״את שומעת את הצלילים האלה? אין אצלנו דברים כאלה בכלל״ אמרתי למיי, שהשיבה שאם יש אז אלו צלילים של אתרי בניה. היה שם רגע שפשוט האזנו לקולות טבעיים שאנחנו בכלל לא מכירות, שפורצים את גבולות ה״איך עושה פרה״ שאנחנו טוחנים לתינוקות במוח כל היום. ביציאה מהסבך חלפה על פנינו אישה על אופנוע עם תינוק במנשא. התינוק הזה יגדל יחף ביער, הוא ידע לפרש את נהמות הפילה, יושיט לה בננה לחדק באופן טבעי לגמרי, הוא ידע היכן למצוא את הפרפרים והלטאות הכי שווים והוא ידע לקלף אננס בצורה מושלמת בלי לבזבז גרם מהבשר היקר שלו. כשחלפנו על פני הבקתה של בעלי החווה תהיתי אם הם מקנאים בנו, או חולמים לפעמים על חיים מתקדמים יותר, קלים יותר, מחשבה שממש כמו זמזום החרק שעבר בסמוך לאוזן שלי חלפה והתחלפה בהבנה שאני בעצם קצת מקנאה בהם. יש משהו נורא עשיר בקרבה הזו לטבע, משהו שככל שאנחנו מרוויחים יותר, כך אנחנו מפסידים עוד פיסה ממנו. או בקיצור- אין לי יותר התנגדות לרכיבה על פילים, ״אוי״ הפילה שלנו והרכב שלה פתחו לי את האוזניים והלב.

מיי: מוגלי וחיות אחרות

היום שלנו התחיל בחוות פילים. אמא, ניבי ואני, רכבנו יחד על הפילה ״אוי״ וסבא על פיל אחר. המסלול עבר ביער טרופי יפהפה. על כל פיל רכב ״מדריך״ שהוא המאלף של הפיל, שכיוון אותו. סבא הסביר לי שזה גם הבית של המאלפים, והם כמו ״מוגלי״- ילדי ג׳ונגל: יחפים, קופצים מהפיל, אוכלים אוכל מהאדמה, מגדלים עצי גומי טבעי. מדהים לראות איך הם מסתדרים עם מה שיש ולא מתלוננים, רק קצת מוזר שליד בקתת העץ הפשוטה שבה הם חיים היו שלושה אופנועים חדשים וערימה מטורפת של בקבוקי בירה. אני לא מבינה, עם הכסף הזה הם היו יכולים לעשות הרבה יותר, כמו למשל לעבור לבית נורמלי, אבל אני מבינה שהחיים שלנו שונים מאוד, וכנראה להם טוב ככה.  

לצפיה בסיכום היום בולוג:

התחנה הבאה הייתה ״מאורת הנמר״ (tiger cave), שבה היו המון מקדשים ופסלים של בודהה ואפילו מקדש סיני אחד. במקום נמצאות 1,237 מדרגות, שמובילות לפסגת ההר שעליה נמצאת ״מאורת הנמר״.

משם המשכנו ל-״אמרלד פול״. לפי השם ניתן להבין שמדובר בבריכה טבעית שהמים בה בגוון ירוק אמרלד, כנראה בגלל מינרלים שנמצאים באדמה. דגים, או כל מיני חיות לא היו שם, אבל היה דג אחד קטן עם מצופים צהובים עם דובים מצוירים – ניבי. אנחנו היינו ה״לבנים״ היחידים שם, וכולם התלהבו מניבי (האמת שהם מתלהבים מילדים קטנים כאן באופן כללי, אבל מניבי במיוחד…). סיימנו את הטיול במעיין מים חמים, כאילו שלא מספיק חם בחוץ. לא היו שום חיות במים, אבל הייתה שם אומגה וחבורת נערים, שקפצו מהאומגה כמו ציפורים. אנחנו ישבנו ליד מפל חם שהיתה אפשרות לטפס עליו והיו למעלה המון ״ג׳קוזים״ טבעיים וכשטיפסתי הרגשתי קצת כמו קופיף שמטפס על העצים. היה כל כך כיף שלא שמנו לב שחם בכלל. תחרונה (תחנה אחרונה) – דוכני אוכל ברחוב. הרגשנו ממש כמו גידי ואהרוני שם עם כל הטעימות. על מגוון ה״חיות״ שהיו שם לא אפרט, אבל אתם יכולים לתאר לכם שהיו. ולקינוח – פוט מסאז׳, הרגשתי בגן עדן. סיכום היום- מוצלח, מהנה ומתיש. וכמו בכל יום – להתראות מחר. (בחזרה למעלה)

יום 7

אמא: וביום השביעי – ותנפש

לא שבת היום, אבל יום מספר 7 בטיול-מסע שלנו. כבר כמה ימים טובים שאני מנותקת ככל שניתן מהעבודה, מהחדשות, מהעשייה הרגילה שלי, ומתמקדת בלהיות כאן ועכשיו, בבנות, קצת מרוויחה זמן עם אבא, מעט זמן לעצמי, והמון התפעלות ממה שסביבי. שביתה די ממושכת למעשה. ביום השביעי החלטנו לעבור למנוחה שלמה. זה יום חג כאן היום, ראש השנה התאילנדי, והעיר כולה שמחה וצהלה. והצלחתי במשימה עד הערב ממש – בבוקר ניבי הרביצה שנת בוקר איכותית ואנחנו רבצנו במיטות עם ספר או מחשב, במשך הצהריים שרצנו בחוף, במקום ארוחת צהריים אכלנו פירות ושתינו שייק ואז עברנו מהים לבריכה, אפילו הספקתי לרוץ, כאילו אין דאגות בעולם. אבל בסוף הערב הרגוע שסגר את היום הנינוח הזה, נדרכו המערכות שלי והתייצבו על המשמר. זה כמעט טיפשי מכדי לספר, אבל מה שהעיר אותי היה דוכן צמידי חוטים שמאפשר לעוברים והשבים להזמין צמיד עם שמם או כל כיתוב בהתאמה אישית. ניגשנו כדי להזמין לחברות הכי טובות של מיי צמידים תואמים, אלא שאז נתקלתי בצמידים המוצגים על הלוח. ״בואי שרל׳ה, הולכים״ אמרתי, ״אני לא קונה כאן״. לא היה פשוט להסביר למיי, כי לתרגם את הכתוב לא עלה בדעתי, (אלה שבתמונה הם הידידותיים מבין הנוראיים שראינו), אבל היא הבינה. כבר לפני כמה ימים הסברתי לה שיש כאן תעשייה גדולה מאוד של ניתוחים וטיפולים לשינוי מין, ושיש כאן הרבה מאוד נשים שהיו פעם גברים, ולהיפך, או באמצע, או בערך. זה נושא ידוע ולפעמים אפילו נלעג בתאילנד, אבל בעיני הוא מבורך, מכיוון שטרנסים, או ליידי בויז, יכולים להסתובב כאן באופן חופשי ולא להרגיש חריגים בסביבתם, שהלוואי עלינו ככה אצלנו.

אבל הצמידים האלה הזכירו לי שלצד החופש הזה יש כאן הרבה מאוד נשים לא חופשיות. לצד היופי המפעים של הטבע והרוח הבודהיסטית הטובה השורה בתאילנד, תעשיית המין כאן משגשגת ודוחה במיוחד, מגיעה לשימוש בילדות צעירות ממש. התופעה אמנם הולכת ונדחקת החוצה בעזרת אכיפה מוקפדת של הרשויות, אבל היא רחוקה מלהיעלם. ולא רק כאן, והצמידים האלה הרי מטיילים בכל העולם ונושאים איתם מסרים של החפצה, שוביניזם ואי שוויון שאנחנו כל כך מנסות להתגבר עליהם ולהטביע חדשים ושוויוניים במקומם. אז אין צמידים, אבל זו היתה הזדמנות טובה להציג למיי את הגבולות שלי וללמד שיש דברים שעדיף לוותר עליהם, לא משנה כמה הם משתלמים או מגניבים או זורמים. ככה זה, ערכים, עקרונות ודיני נפשות לא יכולים לצאת לנופש.

מיי: Songkran (סונגקראן)

חג ה- ״סונגקראן״, הוא חג ראש השנה של התאילנדים.אחד המנהגים הנפוצים והידועים של החג הוא- מלחמות מים, אנשים מסתובבים עם לחיים מרוחות בטלק (עוד אחד ממנהגי החג), חמושים ברובי מים, דליים מלאים מים, צינורות וכולם מצויידים בתיקים עמידים למים ומשפריצים אחד על השני, וגם על אנשים שלא מכירים. את החג חוגגים המאמינים בבודהיזם, אבל בפסטיבל משתתפים כמובן כולם, כולל התיירים. היום בבוקר, בדרך לארוחת הבוקר, קיבלה את פני כל האורחים קבוצת אנשים מצוות המלון, שהסתובבו ברחבי המלון בריקודים, שירים ומנגינות כשהם נושאים פסל של בודהה בידיהם.

לצפיה בסיכום היום בולוג:

היום היה יום רגוע, ביקרנו ושחינו בחוף המלון, בו ניבי אכלה אננס (בתוספת חול וצדפים), התפעלנו מהנוף המרהיב שנראה מהחוף. אחר כך, שחינו קצת בבריכה במעט הצל שהיה. אימוש הלכה לחדר הכושר במלון לרוץ ואני שמרתי על ניבי. התארגנו, והלכנו לטייל ליד המלון ולעשות לנו ערב אחרון כיף בקראבי.

הצלחנו. התחלנו בארוחה טעימה ומשביעה מאוד, המשכנו לעבור בין הדוכנים ולקנות קצת (פשוט היה חסר לנו קצת שופינג…), הלכנו ל״דרינק״ וקינוח בפאב-מסעדה מקסים שבו ניגנו ושרו זמרי קאברים חמודים, שניבי מיד התיידדה אתם.

יום אחרון בקראבי- חוויה מדהימה ומוצלחת ביותר, מחר טסים חזרה לבנגקוק!

(בחזרה למעלה)

יום 8

מיי: 10 צעדים סודיים לחופשה מוצלחת

היום היה יום ה״מעבר״ מקראבי לבנגקוק. אפשר לומר שהיום הזה לא היה בדיוק ״ יום החופשה האולטימטיבי״ אם להגיד במילים יפות. הכל התחיל בהמתנה ארוכה מאוד בשדה התעופה (במקום שאפילו לא היה איפה לחכות), כשהגענו כבר לבנגקוק, היינו צריכים להמתין ארוכות – בחוץ, בחום, להסעה שלנו הביתה וגם הנסיעה הייתה יחסית ארוכה, למרות הכבישים המהירים והדרכים העוקפות.נסענו לאכול בקניון, ועם המזל שלנו – 20 דקות לחכות לשולחן במסעדה! ובסוף גם בכלל לא ישבנו במסעדה הזאת, וזה עוד שאנחנו רעבים בטירוף. כמו שאפשר להבין מהתיאורים שלי, היום היה ארוך ומתיש ויכולנו בשנייה להפוך אותו ליום מבאס ומעצבן, לולא ״10 הצעדים״ הסודיים שלנו לחופשה מוצלחת. היום בסרטון נשתף אתכם ב״ 10 הצעדים״ שלנו – מנקודת המבט של הילדים וגם מזו של ההורים – כדי שגם אתם תוכלו לצאת לחופשה ובאמת ליהנות ממנה כמשפחה, כמו שאנחנו נהנות. מקוות שתשתמשו/תיעזרו ב ״צעדים״ ובהצלחה!

לצפיה בסיכום היום והטיפים בולוג:

אמא: סבלנות לא קונים בשום חנות

אני לא אדם סבלני. מהצד אולי נראה שכן, אבל מי שמכיר מקרוב יודע שאני יודעת להשתמש בסבלנות, מתרגלת אותה כבר שנים , אולי אפילו השתפרתי – אבל היהפוך עצבן חברבורותיו? לא! לא סבלנית, זה מה יש. אבל אני מתפעלת מאנשים עם סבלנות, ובתאילנד אני מתפעלת כל פעם מחדש, כי זה לא רק עניין אישי – הסבלנות כאן היא חלק מהתרבות, בדיוק ההיפך מאצלנו. בבנגקוק, שבה לבד חיים יותר אנשים מבכל מדינת ישראל גם יחד, יש לפעמים פקקים שלא ברא השטן, כאלה שהיו סוחטים ממני מאחורי ההגה אנחות אוף וססאמק ומהנהגים סביבי צפירות מחרישות אוזניים ואצבעות משולשות. אבל כאן אף אחד לא צופר והנהגים ממשיכים לחייך, ואם הפקק ממש היסטרי חלקם צוחקים בקול רם. כי אחרי הכל, מה יעזור שיצפרו?

לא משנה מה קורה, לא תצליחו לשבור את מעגל ה׳סוואדיקה׳ ו׳קפונקה׳ המלווים בקידה וחיוך. אולי זה הצ׳ארם של בודהה, אחרת אין לי מושג איך במדינה שבה 38 מעלות ו80 אחוזי לחות בשגרה האנשים כל כך אדיבים וסבלנים עד שהם לעולם לא שוכחים את נימוסיהם. אחלה שיעור לאנשי הלבנט שמתרצים את המזג הלא נוח שלהם במזג האוויר. עכשיו עזבו את כל הזן שאבנג הזה וקבלו דבר אחד שהעיף לי את הראש – בעוד שאצלנו נאבקות.ים על הצבת עמדות החתלה ראויות בכל שירותים ציבוריים, בבנגקוק הן המובן מאליו. זאת  ועוד – היום מצאתי תא שירותים מיוחד לאמהות עם מושב בטיחות לתינוק. אוהבת, אוהבת את המקום הזה. אם נחכה בסבלנות אולי יום אחד גם אלינו תגיע קידמה כזו… (בחזרה למעלה)

יום 9

מיי ואמא ביחד: יום שישי את יודעת

אחרי שערכנו אתמול סרטון עד 3 בבוקר, היום שלנו התחיל רק לקראת הצהריים, ולמרות שהיו לנו תכניות לצאת לשיט על הנהר והתעלות שבעיר כדי לראות את החיים על שפת הנהר, אווירת יום שישי הגיעה עד לכאן והבנו שאין מה למהר, מקסימום אם לא נספיק – התכניות ישתנו.

יום שישי היום, גם בארץ הכל איטי ורגוע יותר ביום הזה, אין לאן למהר. אמנם אנחנו רוצות להספיק כמה שיותר, אבל גם בחופשה צריך לפעמים להוריד את הרגל מהגז ואחרי התאוששות ממושכת הסתבר לנו שגם בנגקוק מנומנמת היום. זה יום חג כאן ורבים מבתי העסק סגורים. ברציף שמוציא את השיט בעיר הודיעו שאין שיט היום. החלטנו להמר ולקחת מונית אל רציף אחר כדי לבדוק אולי בכל זאת יש סירות שעובדות.

אמא: בנגקוק היתה היום הכי שקטה שראיתי אותה אי פעם. בלי תנועה, בלי רעש או המולה, בלי צפיפות. במרחב שהתפנה בה אפשר היה להבחין בגודל הבלתי נתפס שלה ובפערים הגדולים בין היופי לכיעור, בין החדש לישן, בין אותנטי למזויף.

בשיט שאלתי את מיי מה היא מרגישה כשהיא מתבוננת בדרך החיים הכל כך שונה של האנשים על גדות התעלה, והיא ענתה בחוכמה רבה מאוד שקצת מוזר לה, אבל היא מבינה שבשביל מי שחיים שם זה הבית. גם בעיניים הצעירות שלה השתקף הפער העצום בין מגדלי הפאר שבלב העיר לבתי העץ המטים ליפול שעל גדות התעלה. אבל בית זה בית.

מיי היתה זו שהזכירה שיום שישי היום, ושאלה אם נעשה ארוחת ערב שבת. כבר שנים שארוחת שבת לא בראש מעייני. מאז ש-3/5 מהבנות אינן איתי בכל סוף שבוע לסירוגין גם ארוחות השבת הצטמצמו בחצי. אבל הנה אנחנו עכשיו, הרחק מהבית ולמיי זה חשוב. יש דברים שגורמים לנו להרגיש בבית אם שומרים עליהם כמו שאנחנו רגילים, כאן שם ובכל מקום.

מיי: כמו ברוב החופשות, ספירת הימים שלי החלה להיטשטש ולהתבלבל, אבל היום יום שישי ובזה אי אפשר לטעות. ההרגשה או האווירה המיוחדת הזאת של יום שישי תמיד מורגשת אצלי, גם אם אני רחוקה אלפי קילומטרים מהבית.

בית. מילה חזקה ומשמעותית. יש המון סוגים של בתים: בנייני דירות, בתי קרקע פרטיים, בתים בעיר, בכפר, ליד החוף, או ליד החורשה. צריפי עץ קטנים וקורסים על גדות הנהר – מסוג הבתים שאף אחד לא מכיר או לא מוכן להכיר בעובדה שהם קיימים, אבל בשביל אותם אנשים שגרים בהם הם לגמרי הבתים הרגילים. היום, למרות חוסר החשק המוצדק שלי ( עייפות, 37 מעלות בחוץ, כאב גרון)  יצאנו – סבא, אמא, ניבי ואני לשיט על סירה בנהר הגדול ובתעלות הגדולות שבאמצע בנגקוק. צריפי עץ קטנים וקורסים על גדות הנהר- אלו הם הבתים שקידמו את פנינו בשיט התעלות. כל כך שונים מהבתים היפים והמודרניים שראינו בנסיעה לכאן.

אם מסתכלים טוב, ניתן לראות מספר בתים ששופצו מעט ונראים מהודרים וחדשים לצד הבתים הרעועים. אם מסתכלים אפילו יותר טוב, עדיין רואים את השוני – מעל הבתים המשופצים אפשר עדיין לראות את ״מפלצות גורדי השחקים״ שמזכירים לנו שאנחנו עדיין בעצם באמצע עיר – ממש כמו פירמידה. מה שמקסים בעיניי זה שלאורך הנהר, ממש צמודים לצריפים, יש המון מקדשים מטופחים, גדולים, מהודרים וצבעוניים, שבמקום להשקיע בהם, היו יכולים המקומיים לרכוש לעצמם בית קצת יותר מספק, אבל החליטו להשאר עם האמונה.

בסופו של דבר, אני שמחה שאמא התעקשה שנצא. יצא לי לראות אזור שאף פעם לא ראיתי כמוהו ובתים שאף פעם לא ראיתי כמותם. המים שניתזו מהנהר אוששו אותי, המהירות של הסירה הכניסה קצת רוח וכמעט לא הרגשנו את 37 המעלות, וכאב הגרון עבר לבדו.

את היום סיכמנו- איך לא- בארוחת שישי בבית עם כולם, (בלי לפרט על התפריט בעיקר כדי שגלי לא ייקנא…) אבל אפשר בהחלט לסכם את כל החוויה של היום כמעניינת ומוצלחת במיוחד!

שבת שלום ונפגש מחר לאחר חוויות בשוק הצף.

(בחזרה למעלה)

יום 10

מיי: טעם של עוד

מסתבר שאנחנו פה כבר עשרה ימים, ורק היום נזכרתי שנותרו לנו רק עוד יומיים!!!

אחרי כל מה שעשינו – אכלנו, שחינו, קנינו, צחקנו, נהנינו, אני מרגישה שעשינו המון ושום דבר, מרגישה שעוד לא התנסיתי / ראיתי / פגשתי / עשיתי אפילו חצי מהדברים שלתאילנד יש להציע לי, אבל גם ראיתי כבר יותר ממה שאני מסוגלת להכיל לפעם אחת.

היום ביקרנו בשוק הצף, ושוב- אין לי יכולת לקלוט את כל הדברים – מראות חדשים, טעמים חדשים, ריחות חדשים, שפות שונות. אני חייבת להודות שבתוך כל השוני הזו קלטנו פה ושם דוברי עברית ישראליים- ובכל פעם שפגשנו באחת מהמשפחות האלו, הרגשתי שהגלים מציפים אותי בתחושה של בית וגעגוע.

לאחר היום המתיש ומציף הרגשות, תפסנו לנו שנ״צ קצר-ארוך שיספיק לתדלוק מלא של אנרגיה – מבחינה גופנית ומבחינה נפשית, לפני שניסע לשוק הלילה ״אסייתיק״, כאילו שלא ראינו מספיק ליום אחד. אבל היה ערב רגוע, אמא ושתי בנות – אוכלות, צוחקות, קונות ומתגלגלות על הגלגל הענק,שנמצא בקצה השוק, ושמשך לנו את העין מהשנייה הראשונה.

הגענו אליו רק בשעה מאוחרת ולא רציתי להכביד על ניבי שגם ככה הייתה עייפה, אבל בסוף היא זו שהחליטה שנעלה עליו בהתלהבות רבה, כשהצביעה אל האורות המהבהבים והמוזיקה. מחלונות תא הגלגל שלנו, ניתן לראות את העונק של בנגקוק, תיארתי לעצמי שהיא גדולה- אבל לא עד כדי כך, לי זה נראה כמו 20 פעם ישראל.

מדי פעם נעצר הגלגל ורק ישבנו והשקפנו על הנוף – השוק, הנהר שבו שטנו אתמול, גורדי השחקים, הבניינים גדולים, כתמים של אור נצצו מכל בניין שכזה. אני לא מרגישה שמיציתי, אבל מתגעגעת הביתה. לא רוצה לחזור הביתה. רוצה שהבית והמשפחה יבואו לכאן. עוד לפני שסיימנו את החופשה אני כבר יודעת שאצא מכאן עם טעם של עוד…

אמא: טעם של הומ

היה לנו יום מדהים שמיי מתארת בצורה הכי טובה ואמיתית שאפשר, ושגורמת לי קצת להתגעגע לפעם הראשונה שחוויתי את תאילנד.

יש כאן המון נאיביות ופשטות שגורמות לי לפעמים לרצות לקחת מהן בשקים הביתה. אבל בכל פעם שאני נוחתת כאן מאז הפעם הראשונה, אני מגלה עוד ׳שריטה בכנף׳, ואלה לא החום והלחות, וגם לא הריחות והלכלוך, להיפך – בפעם הראשונה שהגענו לכאן הבאנו איזה 18 ליטר מים מינרליים מהארץ וליטר וחצי אלכוג׳ל, איתם צחצחנו שיניים וניקינו ידיים בכל פעם שיצאנו ממונית, היום ניבי יושבת על רצפת סירות הלונגטייל ואני מסתפקת בניגוב הידיים במגבונים שקניתי כאן.

מפעם לפעם אני רואה את הצבעים דוהים – את השוק הצף שאיננו שוק לשום עניין מלבד בידור תיירים, את ההתמקחות על שניים או עשרה שקלים שהסוחרים למדו לעשות כאילו קשה כדי שלא תרגיש שגנבו אותך, את המוצרים הסיניים שממלאים את המדפים כדי ללטף את מליוני הסינים שמגיעים לכאן מדי שנה ומשאירים מאחוריהם מאות מליוני באטים.

יש יופי בתמימות של הפעם הראשונה, אבל ככל שאני מכירה את תאילנד יותר ככה אני מצטערת עבורה שאחרי שנים שגאוותה היתה על שמעולם לא נפלה בידי כובשים, היא הולכת ונכבשת משנה לשנה ע״י תרבות המערב והכסף שעוד ימשיכו ויטשטשו את כל מה שעושה אותה מקום שאין דומה לו. בודהה אמר ש״העץ נותן צל גם לאדם הבא לכרות אותו״, אבל מצד שני הוא גם אמר שמה שאיננו משתנה לא קיים, אולי גם זו אחת הסיבות שהארץ הוא זו תמיד משאירה טעם של עוד, ואולי אלה כבר סתם הגעגועים שלי הביתה. הומ…

(בחזרה למעלה)

יום 11

אמא: פגישה לאין קץ

על קיר החדר של אבא שלי תלוי דיוקן של הוריו בשחור-לבן. הוא כבר לא ילד, אבא שלי, ומקיר חדרו, בדירה שמדגדגת את השמים המהבילים של בנגקוק, ניבטים פניו של הוריו שכבר מזמן אינם, כדי שהדירה תהיה לבית.

כבר המון שנים שאבא שלי לא חי קרוב אלינו. בעצם, כבר הרבה יותר שנים שהוא רחוק, מאשר שנים שבהן גדלתי לצידו. מגיל צעיר מאוד התרגלתי לפגישות מרוכזות עם אבא פעם-פעמיים בשנה כשהגיע לבקר בארץ, עד שדווקא תאילנד הפכה לו למגורי קבע, וכאן אנחנו יכולים לבקר מדי פעם וגם הנכדים יכולים להגיע ולהרגיש שיש כאן איזשהו שורש, יתד תקוע.

הגעתי עם מיי לכאן בידיעה שבקצה הימים הנפלאים שנחווה ביחד מחכה פרידה. תמיד מחכה הפרידה הזו. אני יודעת שהיא הופכת אותי, הילדות מכירות אותה מהביקורים של סבא בארץ, אבל מיי מעולם לא השאירה מאחוריה ונסעה, אלא רק נפנפה לשלום מדלת הבית המוכר והשומר שלה, עד הפעם הבאה.

אני רואה אותה מתכוננת, אני רואה את אבא שלי נערך למחר בערב שיחזור מן העבודה ולא נהיה כאן- מיי לא תקפץ בסלון וניבי לא תפשוט אליו ידיים מן הרצפה.

יהיה כאן מסודר יותר, ולא יהיו תכניות שמצריכות השכמה ב-5 בבוקר, והחיים יחזרו למסלולם, ובנגקוק תהיה בנגקוק, ואנחנו נהיה כבר כמעט שוב בבית, בישראל. וכאן יישארו על הקיר סבא וסבתא שלי, שלא הכרתי, ושהופכים את הדירה הזו לאבא שלי לבית, ובין הקירות יישארו גם החוויות, הימים והשעות שמילאנו ביחד במפגש חד פעמי, רק מיי וסבא ואמא וניבי הקטנה, שיצר מסע שלא יהיה דומה לו. ואנחנו נחזור הביתה, עמוסות חוויות ומתנות, נסכם את שנת הבת מצווה של מיי, נמתין לביקור הבא של סבא, ובלב אקווה שכשהיא תהיה גדולה גם מהקירות הדמיוניים של חייה תשתקף תמונה שלי, כדי שבכל מקום שבו היא תהיה היא תרגיש בית.

מיי: פוסט-שיר-פרידה

כל הפרידות הן עצובות. אבל ״הפרידה״ הזאת הכי. 11 ימים של כיף. 11 ימים של שקט. 11 ימים של טיול. 11 ימים של חוויות. 11 ימים שווים, מטורפים ומנוצלים כמה שהיו – אבל הם נגמרו.

יום אחרון מוצלח ומנוצל בהחלט עבר עלינו היום, קימה מאוחרת (לי לפחות, ואפילו יכולתי לישון עוד אם ניבי לא הייתה מעירה אותי) יום כיף אחרון בקניון, מסע קניות אחרון, ארוחת צהריים אחרונה, ארוחת ערב מתוקה אחרונה עם סבא  (מנגו- sticky rice אחרון לאמא וגלידה לניבי ולי).

אז כמו שאומרים ׳ לכל סוף יש התחלה חדשה ׳ ו – ׳ כשדלת אחת נסגרת- דלת אחרת נפתחת׳, אז דלת תאילנד נסגרת והשגרה כבר ממש דופקת לנו על הדלת. או שבעצם לא. חוזרים לחופש, עוד חופש, חג. (חשוב לציין שעוד עומדות לפנינו 17 שעות טיסה קשות ביותר) אבל אחרי 11 ימים מהנים אך מתישים, נראה לי שמגיע לנו עוד קצת חופש, לא?!

״כמו חופים של ים עוזב,

אני עובר עכשיו ממך.

בין דמעות ובין כאב,

אני הולך אני… ״

קצת קיטשי, קצת דרמטי, קצת זה, אבל מה זה משנה, זה שלמה וזה נכון – אז תזרמו.

להתראות בפוסט הבא, בפעם האחרונה

(בחזרה למעלה)