הכרתי לא מעט אנשים שהתאבדו.
הראשונה היתה היפה של השכבה בתיכון שקפצה מבניין באמצע חגיגות פורים. אחריה שכן מקבוצת הגיל שלי זרק עצמו על פסי רכבת כשחזר בתשובה ועדיין לא נענו כל שאלותיו. קצת אחר כך נפרדתי לשלום מחבר לקורס קצינים כשירדתי מהאוטובוס ביום שישי בדרך לסופ״ש בבית ולא ראיתי אותו שוב כי אהבה נכזבת גרמה לו להיות היחיד מבינינו שהשתמש בנשק האישי מחוץ למטווח. אני מכירה גם סבא אחד לא שלי ששם לעצמו כדור בראש באמבטיה, ואיש אחד יקר שהיה אבא לילדות קטנות שפירוק המשפחה גרם לו להעדיף לכרוך כבל חשמל סביב הצוואר ולא להמשיך לחיות בלי בנותיו. זה לא מעט, תודו.
באופן אישי אני לא מבינה את הלך הרוח שבו אדם מחליט ברגע מסוים לסיים את חייו. אולי אם הוא חולה נורא ואין עוד תקווה, אבל אחרת? מה עוד יש בחיים האלה חוץ מהחיים עצמם והיכולת לשנות ולהתפתח ששווה למות בשבילו? ואני לא שופטת אף אחד מהם, אני מניחה שכאב גדול הכריע אותם ולא הייתי רוצה בשום אופן להיות בנעליהם של אנשים שהגיעו לקצה החיים.
אבל בתקופה האחרונה הנושא מעסיק אותי מכיוון אחר. התאבדות הפכה מענה ראוי לחוסר סובלנות.
לפני שנה בדיוק, בפסח האחרון, שכבתי בבית יולדות עם ניבי מעורסלת בחיקי וכתבתי פוסט על הכעס שהתעורר בי כשנאסר על אהובי להכניס אליי כריך בשל היותו חמץ.
לא התרסתי, לא קיללתי, לא חלקתי על זכותו של איש לחיות את חייו כראות עיניו. אבל מקץ כמה שעות התברר לי שהפוסט הדליק חבית נפץ. אני מצטערת היום שלא שמרתי צילומי מסך, אבל היו לפוסט הזה תגובות בפייסבוק שהן לא פחות מפואטיקת אחרית הימים – נשלחתי ללדת ברמאללה, איחלו לי שיגלו אותי לסוריה, שערבים יאנסו אותי וגולת הכותרת – כתבו לי שאני מוזמנת ללכת להתאבד כדי שהתינוקת שלי לא תגדל עם אמא מפלצת שכמותי. (ואני רק רציתי לאכול כריך אחרי הלידה, להזכירכם.)
ממש אתמול קיבלה חברה יקרה שלי הזמנה דומה. היא כתבה על פרשיית החייל, המחבל, וידוא ההריגה והמנון הפאתוס הלאומי ״צה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.״
טוב, מיותר לציין שאני מסכימה איתה. במציאות המטורפת שאנחנו מתקיימים ילדים בני 18, 19 ו 20 מקבלים רשיון להרוג, וזאת כדי לשמור עלינו לפחות עד שיקום מי שיעשה כאן סדר ויחליט שדי לנו לחיות על החרב. אבל באופן חריף הרבה יותר מחברתי אני חושבת שארגונים כמו ב׳צלם׳ ו׳שוברים שתיקה׳ הם אפוד המגן של החיילים שלנו, של המוסר האמיתי של צה״ל, מכיוון שהם מזכירים לנו ללא הרף שרשיון להרוג איננו רשיון לרצוח. על עמדתה המעט פחות קיצונית משלי זכתה יערה בהזמנה ללכת להתאבד. אם באמת כבר אין שום ערך לחיים, על מה אנחנו נלחמים בכלל?
אני מנסה לחשוב על הביטוי הזה. מן הסתם הוא נכנס לשפה שלנו מתורגם מלעז “go kill your self” או משהו כזה.
ברחבי הרשת תמצאו גם את התיוג #הלכתי_להתאבד בגרסאות כאלה ואחרות, שמשמעו בסרקזם ״גיליתי שמשהו אינו כפי שחשבתי, אין עוד טעם לחיי״.
סלנג. קוראים לזה סלנג. הוא משתרבב לשפה שלנו חדשות לבקרים והופך לחלק בלתי נפרד ממנה. מתורגם או בשפת המקור, אבל נשאר סלנג.
כשכותבים ׳חבל על הזמן׳ אף אחד לא באמת עוצר ומחשב מחדש את הדקות. אבל לכי להתאבד? חברים – משהו מתקלקל בנו.
אנחנו מדברים כאן על מלחמה בטרור, על הכאב הנורא שכולנו חשים כאנשים נרצחים ברחובות, אבל בלי שום סתירה אם מישהו חושב אחרת אנשים ברחבי הרשת מאחלים לו מיתות שונות, לרבות שמחבלים יחבלו בהמשך קיומו כאן, או אם הם ממש מתנגדים לטרור שפשוט יעשה טובה וישים קץ לחייו בעצמו. קדושת החיים שמורה למי שחושב כמוהם.
כמי שחיה ברשת אני יודעת שהדברים הולכים ומסלימים, הולכים ומתדרדרים, האלימות המילולית, חוסר הסובלנות והניכור גואים והופכים אותנו לגוש תועבה אחד גדול. ומילא אנחנו, המבוגרים, אבל הסלנג טיבו לחלחל הלאה ומטה ובני הנוער מאמצים אל חיקם טרנדים בקלות בלתי נסבלת, ועוד רגע מהזמנות כתובות להתאבדות נקבל סיוע על בסיס הומניטרי לשים קץ לחייו של מי שחושב אחרת ממלך הכיתה. באווירה חברתית כזו ברור לגמרי איך חייל יחשוב שהגיוני לדפוק כדור במחבל מנוטרל.
אל תצקצקו. אבל אולי הגיע הזמן להוריד את המשקפיים הוורודים ולשבור את קיר הזכוכית שמפריד בין החיים האמיתיים לוירטואליים – נכון שאנחנו אומרים ש׳מי בכלל קורא טוקבקים?!׳ אבל בסופו של דבר האנשים שמקלידים את הזוועות האלה על המקלדות שלהם עומדים איתנו בתור לסופר, שולחים את הילד שלהם לכיתה של הילד שלנו, יושבים לידינו בקולנוע וביניהם אנחנו חיים ושותקים להם על כך. רוצים לדבר על הצבא המוסרי בעולם? תסתכלו על העם ששולח אותו קדימה. עד כמה שקשה להודות בכך, כבר הרבה שנים שאולי יש לנו ארץ נהדרת, אבל העם, העם חרא.
