ארון הקודש
והנה שוב אנחנו מתאחדות בפגישת מחזור (או לשם הדיוק הספרותי – פגישה ללא מחזור) – הבטן שלי ואני.
עד לפני ארבעה חודשים נראתה לי כל אישה בהיריון זוהרת, חטובה ומאושרת, שלא לומר- מעוררת חשק מחודש, אבל מאז שאני שוב מודדת אותה על עצמי, ופוגשת אותה (ואת שלל השלכותיה על שאר גזרתי) אל מול הראי מדי ערב, אני חייבת להודות שעל האחרות זה נראה יותר טוב.
ככל שאני זוכרת את עצמי מהריונותי הקודמים – אני נורא אוהבת להיות בהריון, אבל אט-אט מתגנבת ללבי ההבנה שאני כנראה נורא אוהבת את זה כל עוד שאני לא ממש בהיריון, ושאותו מנגנון שאמור להשכיח מאיתנו את אימי הלידה בין פעם לפעם, פועל עלי גם בגזרת האהדה לגזרה ההריונית…
אני יודעת שיש איזו ציפייה שקטה מנשים בהריון להיות מאושרות וזוהרות תמידית, אבל הפעם רגע לפני שאני מתמוטטת על עצמי סופית – אזרתי אומץ לצאת מהארון, לפני שגם הוא נהיה קטן עלי ומסרב להיסגר.
לא על הלחם לבדו
אחת הסיבות העיקריות שהארון הולך וסוגר עלי נעוצה ללא ספק בחשק הבלתי נדלה ללחם. לבן.
לצד חוסר היכולת להתעלות על העייפות ולעלות על מכשיר הכושר, הצרבת, הבחילות, העייפות, ההתמכרות הפתטית והבלתי חינוכית לסוכריות גומי, ההתמכרות מעוררת התמיהה לפלפלים חריפים והתאווה לטחינה – אין לי באמת את מי להאשים במצב.
אפילו המשקל אצל רופא הנשים, שעל אף 17 שבועות ההריון שחלפו, מתעקש להציג את משקלי בתוספת קילוגרם אחד בלבד, מעורר בי חמת זעם, ממש כמו אותם אלו ששגור בפיהם המשפט הנוראי “מה? לא רואים עליך בכלל!”
בדיקת ראייה כבר שקלתם?!
בעל זבוב
כבר כמעט שכחתי איזה מהפך היא מסוגלת לחולל בחיי, הבטן, וכמה היא מנותקת מהקלישאות הפנטסטיות על אישה בהריון. וזה לא שלא בא לי לזהור, וכן – אפילו שזו פעם רביעית אני עדיין מתרגשת, אבל הפעם, לאור הוותק ואירועי חיי הסובבים את הבטן, כבר מותר לי לומר שההתרגשות הזו איננה בדיוק מה שממלא את יומה של אישה בהריון, בוודאי לא אם זה איננו הריון ראשון, בכל אופן – לא אם זו אני…
בשלב זה, כמעט מחצית מן היום מהווה החברה סביבי מטרד, ומובן שהקורבן העיקרי הוא האב המיועד, (שאני יכולה להישבע שהוא מנטולי המגרעות ביותר שהכרתי בחיי, עד כדי כך שאילו רק היה מביע נכונות להתמודד, היה יאיר לפיד בכבודו ובעצמו נסוג בו מהכרזתו ומפנה עבורו ברוב כבוד את משבצת ה”מיסטר רייט”).
אבל העייפות, הרגישות, העצבנות ותלי תילים של הורמונים שעושים בי כרצונם, משחקים תפקיד משמעותי כאן.
עובדה שדווקא עכשיו, מאז התמקמה הדיירת החדשה בגופי, קצות העצבים חשופים ורגישים לחסרונותיו.
בין שלל מגרעותיו להכעיס: כוס קפה שלא נכנסת למדיח, הנטייה המכעיסה לשאול לשלומי מדי יום והיעדר עייפות בשעות הערב…
אם זה נראה כמו ברווז…
שלא לדבר על כך שהזיכרון שלי הפך לצל של זיכרון רחוק, שהסבלנות שלי לילדות נמצאת בסכנת הכחדה ושהשבוע הנצחתי את מעמדי כשבר כלי ובכיתי במהלך הצפייה ב”ארץ נהדרת”, ודווקא במערכון שהכי הצחיק אותי…
נכון שהריון איננו מחלה, אך הוא בלי ספק עושה סימנים של התפרצות של אחת כזו מתחום הנפש, מהסוג שטיפול תרופתי בה בהחלט ראוי שיישקל…
למעשה, במצבי הנוכחי – הדרת נשים, או על כל פנים הדרת עצמי, לא נשמעת לי מופרכת לגמרי.
הרי לפני אלפי שנים היו פורשות הנשים ההרות לאיזור מבודד, כביכול כדי להתבודד ולהתרכז במלאכת ההיריון המפרכת, אבל ככל שאני חושבת על כך, כנראה שהחברה פשוט לא יכלה לסבול את חברתן משלב מסויים, ובכדי שלא יטעו להשוות אזורים אלו עם מושבות מצורעים למשל (שהרי הריון הינו מצב בר חלוף)- פעלו טובי מוחות הברנדינג דאז ומיתגו זאת כספא נשי, כך שמרו על שלומם של הילדים והגברים בכפר וגם מנעו תרעומת המונית, ובכל מקרה הרי טיפשי היה להקים אוהלי מחאה שעה שכולם גרו באוהלים במילא.
3+1 = הרבה
באופן לא מפתיע, ויחד עם זאת משמח, גילתה לנו הסקירה
שגם הפעם מחכה לנו בת. (רביעית שלי, ראשונה שלו – מה שאולי יכול לשמש את כל החפצים בהזמת המיתוס בדבר אחריותם הבלעדית של הגברים לקביעת מן העובר – צר לי, לפעמים מה שיש זה מה שיש).
אך מעל השמחה והציפייה ולצד החלומות בהקיץ על כמה
מתוקה היא תהיה והעיסוק הבלתי פוסק בשאלה איך נקרא לה, רובצת לה עננה, האחראית לממטרים הפזורים והבלתי צפויים הפורצים ממני.
העתיד הנראה באופק וצופן צמיחה בענף הכביסה, פיחות בחיי הנוחות, עומס גובר בשירותי ההסעות וסיבוך נוסף בתחום הקריירה, מעורר בי חשש גדול מזה שהתעורר בי אפילו נוכח ההיריון הראשון, ועוד אני מקטרת באוזני עצמי על הוויתורים שיידרשו ממני עולים וצפים להם גם רגשות האשם, על איך שזו הקטנה עוד לא יצאה וכבר יש לי טענות כלפיה על לא עוול בכפותיה הקטנות (והמושלמות לפי האולטרא סאונד).
אז לצד הידיעה הברורה שכן ניתן להכיל אהבה לארבע ילדות, עדיין נשאלת השאלה איפה לעזאזל מאכסנים את הררי רגשות האשם על כל העוולות והטעויות שעושים עם ארבע כאלו?
אפילוג
זה לא אתם, זו אני…
בעצם, זו גם לא אני, זו היא…
לא היא, ההורמונים…
הכי טוב – דברו איתי עוד חמישה חודשים…
