״אמא, הורדתי לאנה ארונוב עוקב״ באה אלי הסנדוויץ׳ בקריאה נרגשת, ״היא נהייתה כמוך, חופררררררת״.
נשמה גידלתי ורוממתי.
ומה פשעה של אנה, שנהייתה כמוני? היא התחילה לתעד את המסע למרתון במקום סתם להעלות תמונות ׳תהיי יפה ותשתקי׳. בעצם אנה תמיד היתה יפה, אבל תשתקי מעולם לא היה הענף שהצטיינה בו.
אני חייבת שניה פיסקת הבהרה. למה בכלל אני כותבת על אנה? הרי אני לא מכירה אותה ויש לי רק מה להפסיד פה – היא יותר צעירה, יפה, רזה, אתלטית, מפורסמת, מצליחה ונעקבת ממני, והכי חשוב – היא רצה פי אלף יותר טוב ממני. בכל פרמטר היא עולה על הפודיום ואני, אותי מטאטא הקטנוע שסוגר את המסלול שהיא רצה עליו.
אבל יש דבר אחד שבו אנה ואני, אם שמים אותנו על המאזניים אחת ליד השניה, גם אחרי שדגמתי כנאפה – אנחנו יוצאות בול, אבל בול, גם שבעה אפסים אחרי הנקודה העשרונית, אותו הדבר. אנחנו אישה. בדיוק באותה מידה.
עכשיו, יש עניין. כי כשאתה מפורסם אתה נחלת הכלל, לפחות בעיני הכלל, ואם אתה אישה, אז בכלל. במיוחד אם את אישה יפה. במיוחד אם את אישה יפה ומצליחה. במיוחד אם את אישה יפה ומצליחה שרצה עם גוזיה. ואני, בתור אחת מהכלל, כל פעם שאני רואה את אנה רצה בפארק עם המבט הסובייטי הנחוש בעיניים, אני אומרת לעצמי שהלוואי עלי חצי מהנחישות שלה ורבע מהיכולת שיש לה ברגליים. לא יותר מזה. בחורה צנועה אני, לא צריך להגזים. אולי גם טיפה קינאה. גרם. ממש פסיק על קצה הציפורן.
אבל שאר הכלל? זה כבר משהו אחר.
הכלל היושב במרומי הוואטסאפ ובפייסבוקים ובשאר תפוצות המקלדת, זה שבדרך כלל שופך בנדיבות יתרה ״וואו! תותח! מהממת! השראה! אלוף!״ אותו הכלל בדיוק, יש לו קרע קטן בשריר הפרגון כשמדובר בבלרינה טלוויזיונית שהפכה לרצה, ועוד רצה שיש לה מה להגיד על ריצה, והכי גרוע – שגם משתפת פעולה עם אדידס וסמסונג, יענו עושה קופה מהריצה, כך על פי החשדות.
אז מה עושה כלל שבאופן יוצא מן הכלל נתקל באישה כזו שיש לה הכל? הוא מקטין אותה. הוא מלרלר על זה שהיא סתם חובבנית שעפה על עצמה (כאילו ש- 99% מאיתנו שונים מזה), הוא מדבר על הריצה החברתית שהזמינה להצטרף אליה בפארק בקטע של מי היא בכלל, או בקטע של ׳טוסו לי מהעינייים אני בא שורה ראשונה כדי לבהות לה בתחת 18 ק״מ ולשפר קצבים׳, או בקטע של החשב הכללי ׳עלק חברתית, תראו כמה יוצא לה מזה׳, והכי מעצבן – מנגד, הכלל ממהר לפרגן לחברות שרצות עם הכלל בקטע של ״אני מעדיף לפרגן לבת של השכן ממול״, כאילו שהן ואנה בתחרות, כאילו שאין מספיק מקום להצלחה גם של כאלה כמונו, סתם נשמות רצות, וגם לזו של אנה ארונוב עם המצלמות וההאשטגים.
ולמה זה מעצבן אותי? למה שהכלל הוא הרי מכיר לא מעט אנשים שגוזרים קופונים, מחברים קצוות, קושרים קשרים ומספנסרים ספינסורים. למעשה, אם אנה ארונוב היתה גבר היא היתה הקומבינטור חביב הקהל. כי בגדול לכלל אין בעיה עם קומבינות ופוסטים של השראה, אבל אם השראה מאישה אז שתהיה רגילה כזו, שרצה יותר לאט מהכלל, שתצטייד בתחת רחב יותר, שתהיה עסוקה בהחלפת חיתולים או משהו. משהו! היא הרי חייבת לזרוק לכלל עצם כדי שיוכל לפרגן לה בלי להרגיש נחות בעצמו.
אז לא, לא, כלל יקר. אנה, ולמעשה אף אחת, לא חייבת לך כלום. אנחנו יכולות להיות השראה, מהממות, אלופות, מלכות גם כשאנחנו יותר מהירות ממך, יותר יפות מאשתך, ויותר מסודרות מהבוס שלך. יש בארץ כל כך הרבה נשים מדהימות שרצות בכל הקצבים, את כל המרחקים, מכל הסיבות, מפורסמות, אנונימיות, נשואות, רווקות, עשירות, תפרניות, מנכ״ליות, קופאיות בסופר – מכל וכל, ועם כל הכבוד אנחנו לא מחכות לכלל שיפרגן לנו, ולא שיבהה לנו בתחת או ירייר עלינו בוואטסאפים, ובטח לא שיאשר להרוויח מזה.
אנה ארונוב, אנחנו לא מכירות, אבל כרצה לרצה, הייתי בכיף אומרת שאני מאחורייך אבל השנה הפציעה שלי תשאיר אותי מחוץ למרתון תל אביב, אז רק בפעם הזו אני לפנייך, מחכה לך על קו הסיום הוירטואלי עם פונפוני מעודדת ושלטי ׳גאים בך׳, כי עשית עבודה מדהימה בתקופת האימונים, לא רק בשביל עצמך, אלא בשביל המון נשים וגם גברים שלא חשבו שהם יכולים לרוץ, אבל מסוגלים להתרכז במילים שלך ובערך העצום של ההשראה שהכנסת לחייהם.
אלף איחולי הצלחות. אמן שתגיעי בטוב לקו הסיום שלך נשמה. אמן שתעמדי ביעדים שתציבי לעצמך. אמן שהכלל ימצא טיפול מתאים לשריר הפרגון שלו, כי קשה לרוץ ככה כשקרוע.
* צילום: ROCO RUNS
* הכלל אינו מעיד על הכלל, אבל חלק ניכר מהכלל בהחלט חצה גבולות וחבל
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
