כשהבנתי ש- 33 ק״מ בסובב לא יקרו השבוע, תפרתי תכנית חלופית ששלחה אותי היום לקילומטרים בודדים של אימון עליות, ומכיוון שבשבועות האחרונים התחבב עליי יער חורשים, החלטתי להגיע לשם אחרי שאשים את הילדות בגן. כן, כן, פריבילגיה של עצמאית – אימון עליות בתשע בבוקר.
כשסיפרתי על התכנית לחברים מיד התחילו השאלות המודאגות: ״מה, תרוצי שם לבד? את לא מפחדת? ומה אם…?״ וכו׳. בקיצור, בשביל לא להיות ראש בקיר, וגם כדי שלא ליצור מצב שמה שהחברים שלי יגידו מעל הארון שלי יהיה ״אמרתי לה״, החלטתי לקחת את הכלב איתי.
תוך שתי דקות התאהבתי ברעיון. אחרי שקראתי פוסטים של כל הגיבורים שרצים עם הכלבים שלהם בשדות ומהללים את ידידו הטוב של האדם, הראנינג באדי המושלם, ציירתי לעצמי בראש תמונה של אישה וכלבה מדלגים להם ביער לאור קרני השמש הרכות של בוקר סתווי. כמה פסטורלי. וגם באמת טוב שיהיה איתי יצור עם חוש ריח מפותח, חשבתי לעצמי, כי איפה שיש הזדמנות ללכת לאיבוד אני הולכת עליה.
בקיצור, שמתי את הכלב באוטו, הורדנו את הקטנה בגן ונסענו לחורשים.
הנה כמה דברים שצריך לדעת על הכלב שלי:
1. אני נוטה לשכוח אותו במקומות.
2. זו לא אשמתי. הוא בגודל של ארנב.
3. הוא אמנם מהיר וקופצני, אבל מעולם לא רץ מרחקים, ובטח שלא עליות.
איך שהגענו קפץ הכלב בשמחה מהאוטו והתחלנו לרוץ בקצב קל לכיוון היער. כבר אחרי 500 מטר הוא פיגר אחרי. כמו גבר ממוצע, איך שמתחילים לרוץ הוא נזכר שהוא צריך להשתין. זה שהוא כיבד שלוש דקות קודם את הגלגל של האוטו – על הזובי שלו. הוא לא חוסך.
קילומטר בערך לתוך היער מתחילה העליה. כמו שידעתי שיקרה, זו לא העליה שהתכוונתי להגיע אליה וכבר לא לגמרי ברור לי איפה אני נמצאת ביחס לאוטו, אבל אני רגועה. הכלב איתי.
התחלנו לעלות ואני מטפלת בעליה בצעדים קטנים, בקצב סביר, כל הגוף פונה קדימה ואז אני מבינה ששקט מאוד סביבי. מבט לימין, מבט לשמאל – אין כלב. ממשיכה לעלות ושורקת לו. אתם מבינים?! אני רצה בעליה ושורקת!
אין תגובה.
חוזרת טיפה למטה, מוצאת אותו. משתין. איך לא?!
׳יאללה׳, אני אומרת לו, ׳זו רק הראשונה מתוך ארבע, בוא נתקתק את זה׳.
באורח פלא הוא מקשיב ובא.
הגענו לקצה העליה. שניה של איפוס נשימה וחזרה למטה.
נראה שהירידה עושה לו טוב. אוקיי, הוא קלט את העניין.
בסוף הירידה אני מסתובבת וקוראת לו לבוא אחרי. עליה שניה לפנינו. הפעם לוקח לי רק צעד וחצי להבין שהוא לא איתי. אני מסתובבת לאחור, הוא עומד במקום ומסתכל עליי במבט של ׳מה נסגר? הרגע היינו שם כפרה.׳
׳קדימה, כיי׳ אני אומרת לו, ׳הגוף מתקרר והשמש עולה, חבל על הזמן׳ ורצה למעלה, מקווה שיצר התחרות יתעורר בו.
איכשהו הוא נגרר מאחור ומגיע קצת אחריי למעלה. בסיבוב לירידה כולי שמחה וטובת לב – חצי מאחורינו. איזה כיף זה אימון קצר ואינטנסיבי.
אני מסתכלת עליו ונראה שלו עוברות מחשבות אחרות לגמרי בראש. ׳מה?׳ אני שואלת אותו, והוא מקפל אוזן אחת, מתיישב מתחת לעץ וזורק לי מבט מהצד שאומר באופן חד משמעי ׳את לכי תעשי מה שאת צריכה נשמה, אני מפה לא זז.׳
׳אתה צוחק עליי, נכון?!׳ אני שואלת אותו. ׳שתי עליות ונשפכת?׳
שום דבר. דומם כמו פסל.
אני יורדת שוב למטה, משחררת את הרגליים לקראת העליה השלישית, מסדרת נשימה, עולה את העליה ברגוע, מגיעה למעלה – אין כלב. רצה עוד קצת עם השביל – אין כלב.
לא, אין מצב שאני מאבדת אותו שוב, לא כאן. איזה מסר זה יעביר לילדות שאמא שוב איבדה את חיית המחמד? אני רצה לפה, רצה לשם, קוראת לו.
פתאום אני קולטת אותו בצד השני של השביל – משתין. בשביל זה הוא כן קם.
נשארה עוד עליה אחת, ולא בא לי טוב הסטרס הזה של כן יחכה לי, לא יחכה לי, אז אני מנסה לעודד אותו, בכל זאת אני גם זוכרת שבהתחלה לא קל להתמודד עם עליות. ׳קטן עליך׳ אני אומרת לו, ׳עליה אחרונה, אתה עושה את זה כמו מלך. קשה עכשיו, אנדורפינים אחר כך. איך אתה תעוף על עצמך אחרי שתסיים. כדאי לך, בסוף אני אכין לנו שייק עצמות וספירולינה! יאללה כיי, הכל בראש!׳
ההוא מסתכל עליי במבט של ׳גיברת, אני לא יודע מה לקחת, אבל אני לא שותף לטירוף הזה ומפה אני זז רק כשאני רואה את המפתח של האוטו.׳
׳אתה לא אמיתי. אתה מבין שאתה כאן כי חברים אמרו לי לא לרוץ לבד ואתה כאילו אמור להיות ידידו הטוב של האדם אז נבחרת מבין כולם למשימה ועכשיו אתה דופק לי קטע?׳
לא מזיז לו את קצה השפם.
מפה לשם, סיימתי את העליות והבטחתי לו שבאמת נגמר, מכאן כל הדרך למטה עד האוטו, אם בחסדי אללה נמצא אותו או אם הוא יועיל להפעיל את כישורי הרחרוח שלו ולהזכיר לי מאיפה באנו.
איפה רחרוח ואיפה נעליים. הוא יורד בירידה כאילו עשה אתמול פדיקור, אני מנסה לאתר את השביל, מזל שאודליה ואני גילינו לאחרונה את נפלאות ה-track back, ובעליה לחניה עוד מיהרתי לאוטו להכין לו כוס מים קרים לסיום. טוב שהוא לא ציפה למדליה וחולצת פינישר.
קיצר, מה רציתי בעצם לומר? רק שתדעו לכם שלהאמין במיתוס הזה זה כמו להאמין שיש חדי קרן. ידידו הטוב של האדם, מה ידידו הטוב של האדם – כשהאדם מתחיל לרוץ בעליות הוא יכול ללכת לחפש ת׳ידידים שלו.
שלא יעבדו עליכם.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
