החשודים באונס מהרצליה שוחררו. כולם יודעים שהם עשו את זה. כבר יש כל אינדיקציה אפשרית להיותה של הנאנסת דוברת אמת ולהיותם מורחים את כולנו בחארטה הרגילה שאנחנו מכירים – ׳בהסכמה, מבחירה, בדעה צלולה׳ – תחסכו מאיתנו את הבולשיט בבקשה. אבל מה? בשל מצבה הנפשי האיום של הנאנסת, אי אפשר לעמת אותה עם האנסים, ומשום מה הפרקליטות החליטה שעימות הוא תנאי הכרחי להגשת כתב אישום.
לפני 22 שנה, בגיל 16, הותקפתי מינית במהלך צלילת עומק ע״י מדריך הצלילה שלי, בן 60 בערך, חבר טוב של אבא שלי, שבהתחלה אמר שאני מדברת שטויות ואז אמר שאני מפנטזת עליו ואז רק אלוהים יודע איזה עוד שטויות הצליח להוציא מהפה שלו, ואז הוא ישב בכלא.
זה קרה אחרי שהתלוננתי, שנתיים לאחר המקרה, ועוד כמעט חמש שנים של תלאות בחקירה ומשפט עד שהשער ננעל מאחוריו. חמש שנים ושבעה מדורי גיהנום. נדרשתי לגייס את כל הנחישות שלי, לשפוך בסתר את הדמעות על העלבון וההשפלה, לדבר בקול רם, למחול על העובדה שחברים רבים בחרו בצד שלו, והגרוע מכל – הרעידות הבלתי נשלטות בגוף בכל פעם שנאלצתי לפגוש אותו במסדרונות המשטרה או באולם בית המשפט, ובסוף בסוף לדעת שכל זה היה כדי שהוא ישב 6 חודשים עלובים בכלא ואז יחזור אל חייו.
זה לא היה שווה את המאמץ אילו לא ידעתי שאני לא היחידה שהוא תקף, ורק כדי שזה לא יקרה שוב עשיתי את המאמץ שקילף שנים מחיי וגבה מחיר כבד.
אני לא נאנסתי. לא חדרה לגופי ולנשמתי חבורת גברים שיכורים, אלימים ותאבי כוח. לא הסתתר בחדר ליד אף אחד שידע שזה קורה ולא הציל אותי, ועדיין, הנפש שלי מצולקת, וכל מקרה כזה שבו גברים משוחררים לחופשי לאחר שפגעו פגיעה מינית חמורה מגרדת לי את הצלקות ומעלה את סף החרדה שלי מחד ואת הרצון להילחם מנגד.
אם יש משהו שאנחנו הנשים צריכות לקום ולצעוק זה שהנערה שנאנסה לא צריכה להתעמת עם מי שאנסו אותה. זה לא אנושי. זה לא סביר לבקש. זה גם לא יתרום שום דבר. תפקידה של מערכת החוק והמשפט לברר את הדברים בעצמה ולא תוך פגיעה נוספת בקורבנות. והאמת היא שגם הגברים השפויים צריכים להצטרף למקהלת הצעקות הזו.
יצאתי הבוקר לריצה לבד. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן יצאתי לרוץ בלי אף אחד איתי, כשאור ראשון עוד בקושי נתן לכחול להשתלט על השמים הכהים.
פעם הייתי עושה את זה המון. רצה בלילה, רצה לפנות בוקר, בלי שום תחושת חשש ואפילו בלי שהרגשתי גיבורה. לאחרונה אני מגלה שזה כבר לא אפשרי לי. ריבוי המקרים בהם נשים מותקפות ונזרקות לגורלן פשוט פתח אצלי צלקת ישנה ויצר בלוק ענק שמכביד על החזה והרגליים, והתחושה שהראש שלי כל הזמן עסוק בסריקת הסביבה כדי לוודא שהכל בטוח פשוט לא מאפשרת לריצה לזרום.
אף אחת לא צריכה להסתובב בתחושת חוסר ביטחון פיזי במרחב הציבורי, ויחד עם זאת, אין אחת שלא חוותה הטרדה או תקיפה ויודעת שזה יכול לקרות שוב. לא אותנו צריך לחנך. לא אנחנו לא בסדר. לא החוטיני שלנו. לא החזה הזקור עם או בלי חזיה. לא שום דבר שעשינו או נעשה. רק אנסים ותוקפים הם האחראים לאונס ולתקיפה מינית. שום גורם אחר. ובכל זאת, אני לא יוצאת לרוץ לבד יותר, כי אני כבר לא נאיבית וכבר מספיק אמיצה כדי להגיד שהעור על הצלקת שלי כבר דק מדי ואין שום סיכוי שאשרוד שוב עימות עם תוקפן.