׳נגיד, בעולם שבו היית יכולה להחליט מה שאת רוצה – איך היה נראה בית הספר החלומי שלך?׳ שאלתי בוואטסאפ את הגדולה.
׳מה את רוצה??׳ היתה התשובה שקיבלתי.
נו באמת, חלומי ובית ספר באותו משפט? מה נסגר איתי?!
מתגלגלת מצחוק היא הגיעה מהחדר השני כדי לנסות להבין מה שתיתי.
׳ברצינות, אם היית יכולה לתאר לי בית ספר חלומי, מה היה שונה מעכשיו? ׳
׳מה זה משנה, גם ככה שום דבר לא ישתנה שם׳. היא ענתה.
׳אולי באמת לא ישתנה, ואולי לא הכל, או פשוט לא מיד – אבל זה לא אמור לעצור אותך מלחלום…׳ הקשיתי.
היא התרככה, אבל נותרה סקפטית – ילדים לא יכולים לשנות כלום. אף אחד לא מקשיב להם בבית הספר.
כבר 9 שנים שאני יושבת בוועדי הורים – מגן הילדים ועד לחטיבה, לפעמים בשלושה בו זמנית. ואם יש דבר אחד שהפנמתי סופסוף, זה שגם להורים לא מקשיבים שם, ושאם באמת אכפת לי עליי להתרחק ולהישמר מוועדי הורים כמו מאש.
מדובר בפורום שרוצה לשנות הכל, אבל לא להזיז שום דבר ממקומו. להעלות רעיונות יצירתיים אבל לא להלחם עבורם, לבקר את העירייה ומערכת החינוך ביד אחת – אבל להישאר קרוב לצלחת ולכן להחמיא וללטף ביד השנייה.
ועד הורים זה המקום שבו מפסיקים לחלום ומתחילים לחשוב בקטן – מה נדפיס על החולצה, איזה שיר יושמע בצלצול, איזה מפעיל יוזמן לקרנבל פורים – כל מה שגורם תחושה של תנועה אך מקבע את המצב העגום בבתי הספר תחת מעטה של תחושת עשייה והצלחה.
אם הייתי יכולה להחליט מה שאני רוצה הייתי אומרת שאני רוצה שכל ההורים יהיו מעורבים, שכל אחד יתרום מעט מזמנו וכישורנו הייחודי לשיפור חיי הילדים בבית הספר. הייתי רוצה שנפרוץ את מחסום הבינוניות וההשלמה עם העגמומיות של הצוותים, התכנית, הכיתות, הציוד, המבנים, וגם של הילדים שלנו, שנגררים לתוך המערכת שמטביעה בהם את חותם הבינוניות, בכך שנהיה שם בלב ובמחשבה כי האחריות בסופו של דבר היא עלינו.
׳אל תצחקי׳ אמרתי וסיפרתי לה על תכנית שראיתי שבה מעצב מוצר ייצר כיסא מיוחד לתלמידים עם קשיי ריכוז – כזה שבמקום מושב רגיל יש לו כיפה של כדור יוגה, שמאפשרת להתנועע בכיסא בעדינות במקום לזוז בחוסר מנוחה בכל הכתה וכך לשפר הישגים ובעיקר את התחושה לאורך יום הלימודים, וראיתי אור קטן נדלק לה בעיניים.
׳נו, הפצרתי בה. תחשבי רגע משוחרר – בלי קשר לביצוע– גם אם זה לא נראה אפשרי בכלל– מה היה גורם לך להרגיש טוב בבית הספר?׳
כיתות קטנות יותר, שיפור חזות הכיתות, כיסאות נוחים יותר, לפחות שעה אחת בכל יום בפעילות גופנית מחוץ לכתה, מורים שמבינים אותנו, אפשרות לבחור מקצועות שבהם אני טובה יותר, אפשרות לצמצם מקצועות שממש לא מעניינים אותי, יותר משימות חברתיות מאתגרות, פחות חפירות על ערכים והיסטוריה, יותר צבע ויצירתיות בבית הספר, מוסיקה, פחות למידה מחוברות וספרים, שיפוץ בית הספר, שיקשיבו לנו יותר. נדמה לי שהיא רצתה להגיד – ׳שפשוט ישאלו אותנו איך נראה בית הספר החלומי שלנו׳ אבל זה באמת קצת מוגזם עדיין…
אם יש לי טיפ אחד לפתיחת השנה ברגל ימין זה יותר לעשות ופחות לחפור. אם אתם רואים משהו שצריך לעשות ואתם הבנאדם הנכון לתפקיד – תעשו. ותשאלו את הילדים, ותנסו להבין איך זה בבית ספר היום,ומה יגרום להם להרגיש טוב יותר וגם מה הם יכולים לעשות כדי שיהיה טוב יותר, ותעודדו אותם לפנטז, מה יש?! אסור להפסיק לחלום.