הצומת הזה לא יוצא לי מהראש.
8 שנים עברו ועדיין מדי פעם, כשאני עוברת בו, בעיקר מהצד הזה של הרמזור, הזכרון צף ומקפיא אותי.
ממש אחרי שהתגרשתי קניתי רכב. הוא היה מעפאן
ברמות לא נתפסות, כי לא היה לי מושג באוטואים וכי היה לי בערך שקל וחצי לקנות אותו, אבל הוא היה שלי.
בשלב מסויים הטיפולים בו עלו יותר ממנו עצמו, ואמא שלי הציעה לפנות לאבא אחד מבית הספר שעבדה בו- מוסכניק שעבד במוסך המורשה ושהיתה לו גם סדנת רכב עצמאית – כדי לעזור לי לחסוך בעלויות.
בלעתי את הגאווה והסכמתי.
פגשתי איש מקסים. רחב לב, חביב, נדיב- כל מה שיוכל לעשות כדי לעזור לי להימנע מהוצאות מיותרות הוא יעשה, כך הבטיח.
איזו הקלה לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
במשך כמה ימים הוא טיפל ברכב שלי, הזמין חלקי חילוף מקוריים במחירי עלות, עדכן אותי, הזכיר שהוא מבין ללבי ולמצבי, וביקש שלא אדאג- הוא יעזור לי.
בתום הטיפול, כשהרכב דנדש ומפונפן הגיע לקחת אותי לנסיעת מבחן. איזה תענוג! אף רשרוש לא נשמע, הדוושות רכות כמו חמאה, הכל בדוק, משומן ויחזיק המון זמן. אפילו החלון נפתח חלק.
זו היתה נסיעה מרגשת עבורי, כאילו אוכל מעכשיו להתקדם באמת.
בכביש המוביל לצומת הזה, רגע לפני שפנינו בחזרה לסדנה כדי לסגור חשבון, הוא סיפר כמה עולה כל חלק בטיפול וכמה השתדל לחסוך לי כדי לא להעמיס עליי בתקופה לחוצה גם כך.
הודיתי לו מאוד.
פתאום היתה יד על הירך שלי.
לא לגמרי הבנתי מאיפה היא באה, אז הסתכלתי כדי להיות בטוחה במה שאני מרגישה.
כן, זו היתה היד שלו.
הזזתי אותה במבוכה.
הוא שאל אם אני לא מבסוטית מהטיפול, ואני אמרתי שבטח שכן ומלמלתי שוב איזו תודה.
הוא הרים שוב את ידו ואני ניסיתי להדוף אותה עוד בדרכה אלי, אבל האצבעות שלו כבר לפתו את הירך שלי לפני שהספקתי לזוז.
׳מה דעתך שנעזור לך לחסוך עוד קצת ונזרום כאן לאיזה חדר בסביבה?׳
הוא שאל בטון לבבי.
׳לא, לא׳ גמגמתי והסברתי שלגמרי אשמח לשלם לו.
הוא לא הרפה, ׳זה בשבילך מותק, יהיה לך הרבה יותר קל ככה׳, כשאני כבר לגמרי מבינה מה קורה – זו הטרדה מינית, שלא לומר שידול לזנות.
אני לא זוכרת אם אמרתי שוב ׳לא׳ נחרץ או שנגמרו לי המילים, אני רק יודעת שפחדתי, קפאתי, נעלבתי והרגשתי השפלה עמוקה.
כשהגענו לסדנה ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא- במקום לגשת למשרד לשלם פשוט נסעתי משם ובמשך שלושה ימים לא יצאתי מהבית ולא הפסקתי לבכות.
כבר למחרת הגיע האיש הלבבי למשרד של אמא שלי חפוי ראש.
הוא סיפר שלא שילמתי לו, שהוא לא יודע מה נכנס בי ושאל בהיתממות אם הכל בסדר. אמא שלי מצידה סיפרה לו שהיא יודעת בדיוק מה קרה.
הוא התחנן שלא תספר לאישתו, ושתבקש שאשלם לפחות את עלות החלקים כי איך יסביר על מה הוציא את הכסף?
היא כמובן כבר הגיעה עם מסר מוכן ממני- תמסור לאשתך שהכסף הלך על שכר לימוד או שתתבע אותי, ותחשוב איך התכוונת להסביר על מה הוצאת את הכסף של החדר שהתכוונת לקחת אותי אליו.
ביום שבו משוחרר האנס קצב ללא הבעת חרטה ונשיאה באחריות, ביום בו אושרה עסקת הטיעון המבזה של (תא״ל לשעבר) אל״מ בוכריס, ביום שבו סלומינסקי קם מכסא יו״ר ועדת חוק, חוקה ומשפט ובטוח שהוא עושה לנו בכך טובה – תרשו לי להגיד – ככה נראית עסקת טיעון הוגנת.
עבירה צריכה לגבות מחיר אמיתי, ואם לא כך הרי שהערכאה לא ביצעה את מלאכתה.
אחרי שנגררתי במשך למעלה משלוש שנים במשפט על הטרדה מינית בה הפוגע נשלח לכלא ל-9 חודשי מאסר שהתסכמו בשישה – אני משוכנעת שלפנות למשטרה זה לחזקות ויחידות סגולה בלבד, ושבדרך שבחרתי בפעם השניה עשיתי עם עצמי חסד וצדק גדולים יותר. מה עוד שאני די בטוחה שהאיש למד שעדיף להיזהר, הרבה יותר מאשר ילמד בוכריס כשיחליף את החרב בשלושה פלאפלים על הכתפיים.
ועדיין מדי פעם, כשאני עוברת בצומת הזה, המאוד סמוך לביתי, הכל עובר לי שוב בראש ואני שוב קופאת לרגע ומרגישה את הפגיעה העמוקה וברור לי שאת המחיר האמיתי זו אני שמשלמת.