רב, קאדי ופסיכולוגית יושבים בוועדה להפסקת הריון. זו לא התחלה של בדיחה, זו מציאות ממשמשת ובאה, לפחות ככל שהדבר נוגע לחברי הכנסת יהודה גליק (ליכוד) ועבד אל חכים חאג׳ יחיא (הרשימה המאוחדת).
לפני קצת פחות מעשור, כשהחלטתי לעצור הריון לא רצוי בשלב מוקדם מאוד, ישבתי בבית החולים אסותא בחדר קטן מול צוות עובדי מדינה – רופא, עו״ס ופסיכולוגית, שתפקידם היה להכריע האם אני פועלת בדעה צלולה לגבי המתחולל ברחם שלי או שמא ההורמונים ערפלו את חושיי.
אני מנסה לתאר את הסיטואציה ההזויה ומתקשה למצוא מילים מתאימות. מדובר בהתרחשות שקורית בתוך גופי, שאיננה רצויה לי, שנמצאת בתחומי האוטונומיה המוחלטת של עצמיותי הנשית האינטימית ביותר, ושעליי לחלוק עם אנשים זרים לגמרי שתפקידם להכריע האם אני כשירה להיות לא-אמא.
אם לנסות דימוי ויזואלי יותר, פשוט דמיינו את זרועו הארוכה של החוק נשלחת אל עומק הרחם שלי ואז עושה שם סיבובים.
כן, החוק. החוק והמדינה כולה גרים בתוך הרחם שלנו, כיוון שהחוק מוציא מרשותן של נשים את הזכות לבחור מתי הריון איננו מתאים להן. בישראל 2017 אין לאישה אפשרות לגשת לרופא הנשים שלה, שאותו היא מכירה ולבקש ממנו להפסיק מצב פיזי לא רצוי. ואם היא אכן מבקשת להפסיק הריון היא תידרש לענות על שאלות כמו למה ואיך בכלל נכנסה להריון מלכתחילה.
למה? יגידו לכם המון דברים שישמעו כמו הסברים, אבל בשורה התחתונה -זה משום שמדובר בנשים. והן, כידוע, קצת אימפולסיביות, גחמניות ולא יציבות, במיוחד כשמדובר בעניינים האלה, אתם יודעים. ואם אנחנו כבר כל כך רגשיות וקלות להשפעה, בואו נפזר שלטי חוצות של אגודת אפרת (לעידוד הילודה בעם היהודי!) שיסבירו לך כמה קשה לחיות אחרי הפלה, או ששלומנו כאומה יוכרע באחוזי הילודה, אז חבל לבזבז.
כבר שנים שנושא הפסקת הריון, או הפלה- אם לקרוא לתינוק בשמו, נוכח-נפקד בכותרות. אף אחד לא מעז לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה פן יקום שד הסטטוס קוו מרבצו. והנה, כשקמו חברות הכנסת לביא וגלאון והחליטו סופסוף לתקן את העוול הזה ולהציע לבטל את הוועדה להפסקת הריון עד שבוע 13 ולהקל משמעותית על ההליך עד שבוע 24, קמים מנגד שני ח״כים גברים, שלא רק שחשים שיש להם זכות להביע דעה בנושא, אלא גם מבקשים לדחוף לנו את אלוהים בין הרגליים, וזה עוד אות אזהרה שמצביע כמה דחוף להפריד דת ומדינה.
עכשיו, תבינו, הבעיה האמיתית היא לא עם הדרישה להכניס רב וקאדי לוועדה להפסקת הריון, אלא עם עצם קיומה של הוועדה. תראו לי גבר אחד שהיה צומח לו משהו בתוך הגוף שיגרום לו להשמין, להקיא, לעצור את הקריירה ולא לישון ב-18 השנים הבאות והיה מסכים שוועדה תכריע עבורו מה לעשות עם הדבר הזה. אין אף גבר אחד כזה. אז למה, בשם אלוהים, יש גברים שעדיין חושבים שזכותם להיכנס לנו לרחם?!
ולכל המודאגים המסגננים משפטי מחץ לשלטי החוצות – דעו שקשה ככל שתהיה ההחלטה, אנחנו מקבלות החלטות קשות על בסיס יומיומי, וגם את השלכותיה של זו אנחנו מבינות היטב ומקבלות על עצמנו. תודה ששאלתם. אה, לא שאלתם?!