אני חוזרת מפגישת בלוגריות עם חברת הכנסת עליזה לביא – יו״ר הועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, וצריכה לעשות לעצמי סדר בראש.
המפגש עלה על הפרק לפני מספיק זמן בשביל לחפור בבוידעם האג׳נדות שלי ולנסות להבין איך מפגש כזה יכול לקדם אותן.
בדרך שיננתי לעצמי שאלות בכיוון ברור, לנושאים מאוד מסוימים שנוגעים לי – תעסוקת נשים, זכויות אמהות ובמיוחד אמהות עצמאיות, מניעת פגיעה מינית ואכיפה נוקשה, טיפוח בנות במערכת החינוך – השאלות רבות והזמן מוגבל .
נפגשנו. כ15 נשים – עולמות ומלואן.
כל אחת הביאה לשולחן את העולם שלה, את השאלות שוודאי שיננה גם היא בדרך, את התשוקה, את המניע, את מה שבוער בה. וכך גם חברת הכנסת.
ערמנו אותן, אג׳נדה על אג׳נדה, מצעירה ועד בכירת המשתתפות, אמהות, שכירות, עצמאיות, מתלבטות.
מדוברת אחת לחברתה התחלתי להבין שאני רואה רק את קצה הקרחון, שכל אחת מאיתנו רואה דרך משקפיים מאוד מסוימים את תמונת מצב הנשים בארץ, כפי שהיא חווה אותו על בשרה או דרך חברותיה ומעגליה הקרובים, אבל שיש עוד המון מעגלים סביבנו שאנחנו לא רואות. שאני לא ראיתי.
תוך כדי שיחה נפרשה על השולחן שלנו מפת טלאים, אלה שמרכיבים את החברה הישראלית בכלל ואת תמונת מצב הנשים בה בפרט.
ובעיות, המון בעיות – בשוויון הזדמנויות בחינוך לבנות, במודלים הנשיים, בתקשורת, בפריפריה, בתנאים להצלחת נשים במגזרים הדתי והערבי, בתקציב הממשלה, ואפילו בכנסת עצמה, ובתעסוקת נשים בנות 40 ומעלה, בכלכלת נשים, אבטלת נשים ועוד ועוד נושאים רבים.
הגעתי עם המון שאלות וגם עם לא מעט מה להגיד, וקרה מה שלא קורה לי הרבה– הרגשתי שזה גדול עליי, שאין טעם להגיד בכלל. לרגע הרגשתי מיואשת וחוששת שמתוך ערימה כל כך גבוהה של בעיה–על בעיה–על בעיה לא באמת נצליח לצאת מכאן, לא נוכל לשנות.
אז אמרתי פחות ממה שהתכוונתי והקשבתי יותר, ואמנם נשמע לי שחברת הכנסת בעבודתה ובעבודת הוועדה עושה עבודה לא מבוטלת, אבל אפילו זה טיפה בים.
ומאחורי כל הרעש ששיחת נשים טובה יודעת לייצר הבנתי שרק כך אפשר לשנות–
פתאום נראינו לי כ 15 מחוללות ובידה של כל אחת תפקיד ברור – להשליך אבן שתצלול לעומק הדברים שחשובים לה, לחולל את הרעד העדין על פני המים בסביבה הקרובה לה, להשפיע במקום הקרוב אליה ולהציף מתוכו את מה שהאחרות סביבה לא יכולות לראות.
איך ?
לשאול שאלות, לפגוש נשים, לכתוב, לדבר, להגיע לפורומים, להצטרף לוועדות, לבדוק, לאסוף נתונים, למצוא מי יכול לטפל בהם, לא להשלים עם המצב הקיים, לא להסתפק בתירוצים והסברים קלושים, לוודא שהדברים נשמעים, לחנך את ילדיה בהתאם, להיות מעורבות ואכפתיות, לא להניח שמישהו כבר יטפל בזה ולא להתייאש.
בסוף בסוף הבנתי שזה עלינו, אחת אחת.
אף ממשלה לא תהפוך עולמות, אף ועדה לא תיקח אותנו למקום שאליו אנחנו רוצות להגיע, ובוודאי לא את מי שבאמת צריכות אותה, היא יכולה רק לעזור במה שרק אנחנו יכולות להניע.
נכון, אף אחת לא תצליח לשנות את העולם בעצמה, אבל אם כל אחת תעשה קצת ותדביק בהתלהבות חברה אחת ותרתום אפילו את הגברים שסביבה לרעיון, יש סיכוי של ממש שאנחנו, הנשים האמיתיות, מהיומיום – עבודה, בית, ילדים – הן מי שיעשו את השינוי בסופו של דבר
לא נעים להודות, אבל הנסיך על הסוס הלבן לא יגיע להציל אותנו…