מגיע לי

איכשהו, בספונטניות לא אפשרית, הצלחנו להתארגן ביום רביעי לסוף שבוע זוגי, אינטימי, מפנק וכנראה גם אחרון בהחלט לפני הלידה. אבל הפעם, שלא כמו בדרך כלל כשאני “בסך הכל צריכה חדר נקי, מיטה נוחה ושקט”, החלטתי שמגיע לי להתפנק באמת, כי אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שבה לא אשקול את ההוצאה הזו מול מספר חבילות החיתולים שהיא יכולה לרכוש לי.

אני לא יודעת למי עליי להודות על שהצלחנו למצוא מועד שבו כולם בריאים, הבנות מאורגנות, הכלב מטופל וסוויטה מדהימה ממתינה פנויה רק בשבילנו בהתראה כ”כ קצרה – אולי ליקום שסידר את הכוכבים בצורה המתאימה, או לקארמה או למישהו אחר, כך או כך – תודתי שלוחה.

אני לא נוהגת לכתוב המלצות בבלוג הזה. בעבודה שלי אני נדרשת לייצר מספיק סופרלטיבים על לקוחות, כך שכאן זה מקום המפלט שלי והכתיבה פה היא סוג של תרפיה עבורי. אבל החלטתי שאת המקום שגיליתי לא הוגן לשמור לעצמי בסוד, מכיוון שהוא התגלה כמפלט וכתרפיה זוגית אולטימטיבית בפני עצמו, וגם מכיוון שנמצאים כאן בעיקר אחים ואחיות לשייט באותה הסירה של חיים עמוסים, הורות, היריון וקריירה, שלבטח זקוקים לאותו חמצן כמוני…

אמא יקרה לי

לפני שאגלה איפה בילינו, הנה דיאלוג בדיוני, שיכל להיות מאוד אמיתי אילו סיפרתי לאמא שלי ׳כמה עלה התענוג׳ (אם גם אתם משתייכים לאותו הלאום מומלץ לעמוד לשירת ההמנון ׳לא חבל?!׳)

– ׳1700 ש׳ח ללילה?! יכולת כבר לטוס לחו”ל׳

– ׳נכון, אבל בסכום הזה נדרשתי בסך הכל להגיע לרמת הגולן, לא ביליתי חצי לילה על כסאות האינקוויזיציה בנתב”ג בגלל עיכוב של הצ׳רטר, לא הצטופפתי בבופה עם משפחת ישראלי כדי שישאלו אותי בפה מלא ׳איזה בנזונה של מלון, הא?!׳ ובדרך החסרתי פעימה כשראיתי את הכנרת שופעת כמו שלא נראתה כבר שנים׳

– ׳אז יכולתם לקחת את כל הבנות למלון באילת במחיר הזה׳

-׳ נכון, אבל במקום זה אותו הכסף קנה לנו זמן פרטי רק לשנינו בלעדיהן, וגם בלי ילדים של אחרים בטווח ראיה או שמיעה. וחוצמזה באמצע שבוע זה גם עולה קצת פחות.׳ (חשבתי לעצמי שהתנצלות רפה תמלט אותי…)

-׳ נו, אבל את הרי נסעת בסופשבוע, אז בשביל מה בילית את כל הקיץ בהפגנות ומחאה חברתית?׳

-׳בדיוק בשביל זה. כי כל השבוע אנחנו עובדים וכדי שאם כבר עובדים כמו חמורים זה לא יהיה רק כדי שנוכל ללחך קוטג׳ או לשכור אורווה בתל אביב, אלא כדי שיישאר משהו שנוכל לעשות איתו משהו גם בשבילנו׳

(סגור דיאלוג שהתנהל כולו בראשי…)

חופשי זה לגמרי

אז לפנים משורת הדין, לטובת הכלל ולתפארת מדינת ישראל אני נאלצת לחרוג מהרגלי ולהמליץ לכל מי מכם שזקוק לתזכורת איך זה כששתי הידיים, הראש והמיטה פנויים לסור אל הטלפון ולהזמין חופשה בכנען וילאג׳ – אחוזת בוטיק בחד נס.

אני חוששת שהמילים יחטאו בניסיון לתאר את הקסם שרקמו כאן בעדינות כה רבה. כבר משער הכניסה, שכמו הכניס אותנו לחיק הגן הנעלם, הרגשתי שבמקום כזה עוד לא הייתי, לא בארץ בכל אופן.
השביל המוביל אל הקבלה יכול להזכיר לכל אחד את חלקת האלוהים הקטנה שלו, לפי עולם האסוציאציות הפרטי לו- כפר אירוח תאילנדי, אחוזה טוסקנית, או פינת חמד רמת-גולנית ברמה אחרת.

מה שכל כך קשה לתאר במילים הוא כמה הכל מדוייק- הצמחייה המלבלבת שמייצרת מסתור לכל סוויטה, הבריכה הפרטית שקורצת לטבול בה עוד לפני קבלת המפתח (איפה עוד הייתי מעיזה לצוף בבגד ים בחודש שמיני??), קבלת הפנים החמה של ענת ואבי שגם מסבירים שבלובי הקטן יש תמיד עוגה ביתית וצריך רק לגשת ולקחת (סכנה למי שמחזיק בהרגל המגונה לפתוח את התנור וליישר את העוגה של אמא ביום שישי כשאף אחד לא רואה..), האיזון המדוייק בין החיבוק החם שמקבלים כאן לבין הפרטיות המלאה בכל פינה, אפילו העיסוי שקיבלנו בספא היה כל כך מדוייק בכל רמה- לא קרוב ולא רחוק מדי, נוגע בדיוק במידת החוזק הנכונה, ( כמי שאלרגית למוסיקת ׳שאנטי לשם השאנטי׳ אפילו המוסיקה קלעה עבורי בול כשהציפה את החדר בצלילי פסנתר שליוו מנטרה הודית מעודנת), ארוחת הבוקר שמגיעה בשלבים כדי שאפשר יהיה לאכול ולא רק לבלוע, טעימה כל כך (וגם לא אני הייתי צריכה להכין אותה!) הכל מדוד ומדוייק בקשב רב כל כך שכל צורך ובקשה מתמלאים, ובחיי שלא הוצאתי מילה מהפה…

לא פעם כשאני צופה בתכניות לייף סטייל בערוץ החיים הטובים אני לועגת ביני לבין עצמי לתיאורים המופרזים של החדרים – הרי בסך הכל באים לישון שם, למי אכפת מכל הקשקושים והאבזורים? אז לא עוד!

מרגע שנכנסנו החדר שלנו חיבק אותנו מיד במיזוג בין תחושה ביתית לאירוח יוקרתי שגרמה לי להבין שאלוהים אכן מצוי בפרטים הקטנים, ושהחדר הזה מלא וגדוש בהם. המיטה התחבאה מאחורי קיר מעוגל שחוצץ בינה לבין הכניסה ומייצר תחושה של מסתור מחבק, כמו בחדרי אירוח רבים אחרים גם כאן ג׳קוזי, רק שזה היה נקי מכל רבב (לאור ניסיוני בעבר דבר שאינו מובן מאליו), לאחר העיסוי שבתי לחדר בו חלקתי מקלחון מרווח (בנזוגי טרח לציין שבתל אביב היו משכירים אותו באלפיים שח לסטודנט) עם עציץ תלוי שהכניס פנימה את הגן הקסום, על המדף חיכו נשנושים מפנקים, הגינה הקטנה במרפסת מגודרת ושמורה רק לנו, ואפילו הפרקט (שזהה לזה שיש לנו בבית) כאן נפגש עם הריצוף בצורת יין ויאנג שגם מי שלא ישים לב לפרט הזה עדיין יתמלא בשקט והרגשה נכונה.

כמובן שכל תכנונינו לצאת ולטייל, לראות את רמת הגולן וכו’ ייאלצו לחכות למועד אחר, פשוט לא רצינו לצאת מהשער. בקיצור, כל כך הרבה חופש בכל כך מעט זמן מזמן לא חווינו.

לפנק, לפנק, לפנק

אני מודה שלפני שהגענו תהיתי מה כבר יכול להצדיק את המחיר (בכל זאת אני נצר לשושלת של ספקנים-גנטית) אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שיש אנשים שיותר מוכשרים מאחרים באמנות האירוח, ושזה מה שעושה את ההבדל, וחוצמזה שהגענו לגיל שמותר לנו להשקיע בעצמנו בצורה כזו שתבטיח שאת פסק הזמן שאנחנו לוקחים לעצמנו שום דבר לא יקלקל, וגם אם כסף לא קונה הכל – את זה הוא בהחלט קנה לנו, והחזיר את עצמו בכל רגע של פינוק, הרפיה ומנוחה נכונה, וכן… גם חשבתי שעדיף לכתוב ממש מיד, לפני שהמירוץ משתלט עלי שוב, והתמונות יהפכו לזכרון עמום של התחושה…

אני בטוחה שגם לכם מגיע, ואני מאחלת לכם שתרשו לעצמכם…