אחת התופעות ההזויות ביותר בהיריון היא בלי ספק ההדהוד של הבטן עם היוניברס. מרגע שמופיע פס כחול על המקלון במקום הנכון מתחילות לצוץ בטנים בכל פינה, כל הסרטים בערוצי הדוקו עוסקים בהיריון ותינוקות, כל הכבישים מתמלאים במכוניות למרובי ילדים בדיוק כמו שאנחנו מחפשים, והנה חידוש חברתי מהיוניברס – כל שבוע גם עולים לי ברשת כמה וכמה בלוגים בנושא. בלי שנרשמתי אליהם. מנשים רגילות לגמרי, שכמוני התעוררו בוקר אחד וגילו גם הן שכל הארץ בטנים-בטנים.
עוד תופעה הזויה הנלווית להיריון היא הלכידות הקוסמולוגית שהוא מייצר סביבו – הבטן והקוסמוס אחד הם, ולפיכך, מסתבר, הבטן שהייתה רק שלי עד לפני 32 שבועות היא כעת נחלת הכלל, התקווה לטוב והמזור לכל צרותינו. האנושות כולה מתעניינת פתאום יותר מכל דבר אחר דווקא בבטן הזו שהולכת ותופסת נפח לפני, עד שנדמה בשלב זה שזו בכלל אני שצמחתי לה על הגב.
בדיוק על כך קראתי בלוג הריוני רוטן אחד לפני זמן קצר. אני זוכרת את ההרגשה מההריונות הקודמים – את פלישת הידיים הזרות, את מבטי הסבתות החביבות-אך-לא-שלי ברחוב, את עצות הטעם והבלי טעם של אחיות-אמהות, ואת כינויי החיבה שבכל עת אחרת היו נחשבים להטחת עלבון מפורש – אני זוכרת את הזעם המצטבר ותחושת אובדן העצמי לטובת נוף הגבעות שמתגבש לו בחזית.
אבל הפעם זה קצת אחרת, אולי כי אני התבגרתי, אולי כי התרגלתי, אולי אני פשוט נכנעת… אבל בהיריון רביעי הצלחתי להבין שאם אי אפשר לנצח אותם עדיף להצטרף לחגיגה. כן, אנשים זרים נוגעים בי, ולא כולם מבקשים רשות “לעשות סיבוב”, גברים שתסכולם כנראה טרם שכך מן החוויה האישית מתעניינים במספר הפעמים שאני מטלטלת את עצמי סהרורית אל עבר השירותים מדי לילה, נשים שיכלו להיות הסבתא של התינוקת הזו מבקשות בעיניים נוצצות לדעת מה התאריך המשוער כאילו באמת היו הסבתות ועל מנת שידעו לחכות לסמס במועד, וילדים… כמו ילדים, להם בכלל אין מעצורים – המרוחקים רק לוטשים עיניים, החברות של הבנות מודדות ומדווחות כמה בולטת היא כבר, ואלו מבית היוצר של אותה הבטן ממש – הן לגמרי עסוקות במפגש איתה בכל צהריים, כך שעוד לא התרגלתי לתחושת הכאב שמתלווה להתנגשות בעקבות חוסר התיאום כשאני רוכנת לנשק אותן והן שועטות לנשק את הבטן…
בטח, אפשר לכעוס על זה. להתעצבן זה קל. סך הכל זו רק אני שמשמינה פה, סופגת הערות והארות בלי שביקשתי, צוברת רגשות אשם בעודי בוהה בחוסר כוונה וחשק בהררי הכביסה ההולכים ונערמים בסלון, מאבדת סבלנות לכל מי שאני אוהבת (ושפעם, לפני ההורמונים, בטח אהב אותי יותר), מתהפכת על משכבי בלילות, ומשחזרת באימה מן הזכרון הרחוק את הד הצרחות העולות מן החדרים הסמוכים בכל פעם שאני מנסה להכין את עצמי ללידה הקרבה. אבל מצד שני, מה הם רוצים בסך הכל?!
אני לא יודעת למה אלוהים נותן שיקטפו חיילים, או למה יש מלחמות, אני לא יודעת איפה הוא היה כשהתרחשה השואה, אני גם לא יודעת למה הוא זנח את התוכניות באמצע והשאיר את ההברקה הדי גאונית שהייתה לו לגבי ייצור בני אדם חדשים ע”י בני אדם ישנים במצב שבו אנחנו צריכות ללדת אותם כמו שאנחנו צריכות ללדת אותם, אבל אני יודעת בדיוק מה הוא חשבה לעצמה כשהדביקה לנו בדיוק באמצע בטן כזו שאף אחד לא יכול להתעלם ממנה…
הוא בטח הבינה שיש כל כך הרבה סבל בלתי נמנע בעולם- קנאה, תחרות, מלחמות, מחלות, מוות ורוע, ושלהם יש סמלים ואותות בכל פינה ופינה מסמטאות חיינו, ושניסים הם מצרך כל כך נדיר. אז הוא החליטה שפעם ב… כשנס כזה מצליח לקרום עור וגידים הוא תיתן בו סימן, אז הוא הצמידה לנו בטן, שכמה שנתאמץ להכניס פנימה עדיין תבלוט למרחקים, ותזכיר לאנשים סביבנו שנס אדיר מימדים ועדין קורה כאן בכל פעם מחדש כשאדם חדש נוצר בתוך אדם ישן – וזה כל כך טבעי שכל מי שנוכח בו ירצה להיות שותף לו – אז הם קצת מגששים, נבוכים, לא תמיד אומרים את הדבר הנכון, והם מפנים לו את הדרך בתור בבנק, או קמים בפניו באוטובוס, ומשתוקקים להושיט יד ולגעת כאילו היה מחולל הנס בכבודו ובעצמו, ונועצים מבטים בעיניים מבריקות, והופכים לחייכנים יותר, רגשנים יותר ואדיבים יותר בקירבתו… מה, זה באמת כל כך נורא?!
