באמת שהתכוונתי לכתוב פוסט הרבה יותר אינטליגנטי בעקבות מופע האיחוד של יהונתן גפן, ובוודאי עוד אעשה זאת, אלא שבדרך מכאן לשם הייתי מוכרחה לעצור במספרה, פשוט כי כבר כמה שבועות ששיערי מצמח, שלא נדע, שורשים בצבע המקור שבחר להם אלוהים, ובלי חומרים משמרים…
אנחנו יכולות לצחוק על גברים מכאן עד לעידן האדם הקדמון ובחזרה, וכל אם הרי מכשירה ומזהירה את ביתה בעיתה כי ״כשהז… עומד השכל בתחת״ אבל לאף אחת מאיתנו לא נראה מוזר שכשרגלנו עוברת את סף המספרה אצלנו האינטליגנציה בורחת…
בוקר. אני יושבת וסביבי נשים בכל הגילאים ובכל הצבעים, חלקן ותיקות בג׳נדר, אחרות, אני מנחשת, בתפקידים בכירים, ואצל כולן, ללא יוצאת מן הכלל, ברור כגווני שמש ש׳כשהשורש צומח השכל בורח׳.
נשים יודעות לנהל את הג’אגלינג שבין הבית, לקריירה, לילדים, להורים ולבעל, להיות רגישות וחכמות בו זמנית, להצחיק, לעניין, לרתק, לאתגר, אבל במספרה רמת השיח שלהן מגיעה לריגרסיה, לא במובן של התפתחות אישית, אלא כזו שמחוברת לשלבים כל כך מוקדמים שהיא מטילה את כל עניין האבולוציה בסימן שאלה, והחלק הגרוע באמת הוא שהן גם עושות את זה במן התחנחנות נשית קדומה שגורמת לי לחשוד שהן מאמינות שיש חן בכך…
בעודי יושבת ושומרת על דום השתיקה שאני גוזרת על עצמי בכל ביקור במספרה (העיקר לא לחזור על סיפור פעמיים או להגיע לשפל המדרגה של שליפת תמונות של הילדים מהאייפון לעיני הנוכחים…) התחוור לי שכל קשר בינינו לבין פרופורציות הוא מקרי בהחלט כאשר מגיע תורנו אצל ד״ר שיער. זו שלפני, למשל, העבידה את האיש והפן בפרך בשביל קווצה של בין 7 ל17 שערות בודדות שסירבו להכנע לחום המופעל עליהן והתעקשו להרגיז ולהשאר בזווית חריגה של 2 מעלות למטה מדי, בדיוק בכיוון שכוח הכבידה רוצה אותן. אצל אחרת תלתל סורר העלה דמעות בעיניים ושלישית נכנסה לחפיפה בסיבוב חוזר כי הפן לא יצא מספיק זוהר (וקרוב לודאי שאילו היה מדובר בפליט סודני שמנהל העבודה התעקש איתו על כיוון גיזום שיח ולא בספר, היתה אותה אישה בדיוק יוצאת עטורת שלטי מחאה לרחוב, אבל הו, לא! לא כן הדבר כאשר על הכף מונחת קווצת השיער…)
לנוכח הבטן המעטרת את קדמת כסאי, אישה שיכלה להיות סבתא שלי גוללה את סיפורי כל לידותיה, ולפי הבעתו של הספר האומלל יכולתי לנחש שהוא כבר יכול לדקלם את ההליך בעל פה כאילו היה לפחות האב המאושר של ארבעת ילדיה… ואילו אני, מי אני שאלעיז שעה שחודש לפני הלידה כלום עוד לא סגור בעבודה, בבית יש עוד ערימות כביסה ומטלות, ארוחת צהריים להיום אין (ובקצב הזה גם לא תהיה) אבל קבעתי לי תור לגוונים מבעוד מועד ואין מה שיזיז אותי עכשיו מהכסא, חוץ מאשר אותו הרגע שבו יישטף החומר מהשיער ואז הספר שלי כבר יודע שהוא עובד על זמן שאול כדי להספיק לסרק אותי לפני שאברח בשיער רטוב בשניה שהאשראי יעבור או שאם אצטרך לשמוע עוד לקוחה אחת מלהגת אהפוך לדלעת ממש בפתח המספרה המעוצבת שלו…
אבל רק רגע אחד ממש לפני שההמולה הטורדנית של שלוש סוללות פן רועשות הוציאה אותי משיווי משקל והישר אל קצה של הסבלנות התגבשה לה הבנה בסיסית בראשי, אולי בחסות אדי החמצן… והבנתי למה רוב הספרים הטובים הם גברים, ולא, זה לא בגלל שחופפת עם ציפורניים זה לא פרקטי, זה פשוט כי הם מסוגלים לרחף מעלינו. הם נחמדים אלינו בלי שזה גוזל מהם דבר. יכולתם האבולוציונית לנהל שיחה ערה רק בעזרת ׳הא׳ ו׳אה-הא׳ משרתת בדיוק את המטרה, ומעבר לזאת אם אני הייתי ניצבת עם מספריים כל כך קרוב לראשן של כל אותן נשים זה בלי ספק היה נגמר ממש רע…
