יום רצה, יום באסה

׳אני מרגישה כאילו לא אצליח לרוץ שוב לעולם׳, כתבתי לפני יומיים למאמן שלי, והוא גם הרגיש וגם האמין לי, כי זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי שלא אצליח לרוץ שוב לעולם.

הכל התחיל בבוקר שישי חורפי שמשי. יצאתי לרוץ 10 ק״מ בנמל, בקושי חימום עבורי בימינו, אבל המניוקים עברו עליי בקושי רב, הגוף חרק, למרות שהזמנים היו בסדר. למחרת, שבת קפואה למדי, הקצתי, בדקתי שהכל במקום, ליתר ביטחון בלעתי שני אקמולים, ויצאתי ל-28 שהיו כתובים בתכנית.
ביחד עם קבוצת הריצה של שבת בבוקר, והחבר שרץ איתי גם בקבוצה, היתה ריצה מושלמת, קלילה אפילו, ולא היה בה רמז למה שהולך לקרות בתוך שעות.

בתוך 5 שעות הפכתי מרצה משוריינת לגוש רועד מתחת לשני סוודרים ומעיל. בתוך פחות מיממה יצאתי לגן של הילדה עטופה בשמיכת פליז, הפכתי למעבדת זיעה וללקוחה המועדפת של המכבסה שלי.
בחיים שלי לא חטפתי כזאת שפעת. אבל בחיים. אולי זה מסביר למה אז עוד חשבתי שביום שלישי אצליח לרוץ בעליות בראש העין ובשבת שלאחר מכן 30 ק״מ, כמתוכנן.

אבל תכנית לחוד ושפעת לחוד, כך הבנתי בשיא הרעידות, ספוגה זיעה כמו שגם אחרי 28 ק״מ לא הזעתי, כשהרגליים שלי עומדות לקרוס ובדיוק הבריק במוחי רעיון – כדורי המלח שלי! (טיפ מספר 1). שלחתי מהר את אהובי למטבח לאתר את האוצר, וכשהוא חזר נפלט לי ׳לא נראה לי שאצליח לרוץ בשבת׳
– ׳ריצה זה לא הכל בחיים׳ הוא ענה בלי שמץ כוונה רעה, ואני כמובן לא התכוונתי לסתור אותו, בטח לא אחרי שהתעוררתי מהזיית חום שבמהלכה רצתי יחפה בעליות לטייפון – אני אמנם הוזה, אבל לא משוגעת מספיק כדי לספר לו על כך. (המלח, אגב, פעל כמו קסם – ממש כמו בריצה.)

מפה לשם, הארון הלך והתרוקן, ואני עברתי לדריי פיט במיטה (טיפ מספר 2 – ואיך לא חשבתי על זה קודם?!), ועם הימים החולפים התרחק לא רק החלום על הריצה בשבת, אלא על המרתון בכלל. מה מרתון? לא ברור לי איך אחזור לרוץ אי פעם בכלל, כבר אמרתי.

בינתיים, כמו רצה בחברת רצים, אני עוקבת אחרי הקבוצות, ראשונה לקבל את הוואטסאפים וכבר יש לי סטטיסטיקות על כולכם, (כן, כן, מה אתם חושבים שעושים כל כך הרבה ימים במיטה, פילאטיס?!) ובכן, כאילו לא די בשפעת, חדוות הרצים הבריאים גם מזמנת בייבי דיכאון ריצה, ואני קוראת לו בייבי לא כי הוא מתוק להפליא או שניתן להכין ממנו סלט בריאות, אלא אך ורק כי ההחלמה הגיעה לפני שהוא הספיק לגדול. והנה, הגיע האור מקצה המנהרה והזכיר לי שכולה שבוע לא רצתי. אמנם קצת נחלשתי, אמנם ירדתי במשקל, אבל כולה נחתי שבוע. יש אנשים שחיים שלמים לא רצים ואז פתאום מחליטים להתחיל לרוץ ואחרי שלושה חודשים רצים חצי מרתון, כמוני למשל.

עכשיו שהחלמתי נשאר לי רק חשבון קטן לסגור פה – עם הרצים.
שוכבת רצה מתה במיטה – הנעליים בוכות בסתר, הטייץ איבד את חדוות החיים, השעון כבר מודד לעצמו ריקאברי טיים מהבאסה – וחברייך הרצים כותבים לך משפטי העצמה, כאילו הייתם בכלל חברים לספסל בנבחרת ישראל בכדורגל, ואת רק אומרת ׳תגידו תודה, כי אם זה לא היה מישהו שמבין ריצה מזמן הייתי מדביקה אותו׳.

אז אני מתחילה, ואתם מוזמנים להמשיך בתגובות –

רשימת הקלישאות (הנכונות) של הרצים:

1. גם מנוחה היא חלק מהאימון
2. כל מרתון מתחיל בצעד אחד
3. יש לך גוף אחד, הרבה מרוצים
4. ההבדל בין חצי מרתון למלא הוא בראש, לא בגוף
5. הגוף שלך מסמן לך משהו

עכשיו תורכם, ותעשו לי טובה – תהיו בריאים נשמות, כי לא בא לי נקיפות מצפון כל פעם שאני מעלה סיכום ריצה.