הקדמה
היה זה בוקר קפוא. עת ירדנו לרחוב בדרכנו לרכבת אפילו פנס הרחוב סירב לצאת מהבית מרוב קור. ניסיתי לנחם אותו ׳נו, באמאש׳ך, הרי תיכף יתחיל מרתון תל אביב ויפרוץ שרב, שים פה קצת אור.׳ לא עזר.
זה היה יום מועד לרגשנות, אבל גרוע מכך – זה היה יום מועד לשכחנות, אז את הציוד הכנתי ביום שלישי. לקראת טיסה לשבועיים לתאילנד אני אורזת מזוודה בבוקר הטיסה, אבל ג׳לים ארזתי 3 ימים מראש. לבד. אף אחד לא נתן לי להעביר שום דבר. רק את מספר החזה שכחתי בבית, אבל לא משהו קריטי.
בקיצור, עם כל הפאסון והניסיון להדחיק את העובדה שמסע בן 42,000 מטרים לפני, לא יכולתי שלא להתרגש כשהגיע הבוקר. מזל שפתחתי אותו עם חברים שהתרגשו לא פחות.
ארבע שעות ועשר דקות יסוכמו כאן בארבעה פרקים קצרים – אחד לכל שעה שבה הרגליים שלי חזרו על אותה תנועה שוב, ושוב, ושוב. את העשר דקות אקסטרה תשימו בצד ותזכרו בראש ואני אנסה לקזז אותן בניסיון הבא, ובכל אופן, גם אם לא אצליח תמיד אפשר לסמוך על כישורי המתמטיקה שלי ולהיות בטוחים שאשכח מהן.
אה, והקדמה נספרת כפרק. בטח שכן. בדיוק כמו שהשבעה ק״מ הארורים הראשונים נספרים במרתון. אל תהיו קטנוניים נשמות.
קיצר, זה היה 1.
2. שקט ילדים, אמא רצה!
ההתרגשות הבלתי נמנעת תפסה אותי עם קבוצת הילדים הראשונה שעודדה בצידי הדרך.
׳יו, איזה ילדים חמודים! איזה מרגש! איזה מקסים שכל בתי הספר עוצרים את הלימודים לרגל חג המרתון. וואו, כמו בניו יורק, ואיזה יופי שההורים תומכים״.
כל כף יד מושטת נותנת בוסט להמשיך, את מגבירה קצת את הקצב לעבר כל ׳כיף׳ פצפון שמעלה חיוך על פני הילדון, ממלא לך את הלב וגורם לך לדמיין את הילדות שלך מביטות בך בגאווה חוצה את קו הסיום.
זה מחזיק מעמד כ-20 קילומטרים.
אחרי 20 ק״מ מגיע שלב ההנהון, כמו כשהילדות חוזרות מבי״ס ומספרות על מה שהיה היום במשך יותר זמן ממה שארך היום עצמו.
את מהנהנת אל עבר הידיים המושטות ומחייכת חיוך שמשדר ׳יופי חמודים׳, בעוד שאת עושה את עצמך מקשיבה ובלב מנסה להבין אם יכול להיות שפיזרו את כל החמודים בהתחלה ובחלק השני כבר חסכו עלינו.
זה מחזיק מעמד עד אזור הק״מ ה-34.
אז מגיע שלב ה׳שקט ילדים, אמא רצה!׳, הידוע גם בכינויו ׳הקיר׳. זה לא מאוד טוב להפגיש ילדים עם קיר.
את כבר לא מחייכת, לא מחליקה כיפים, ומאמצייך ממוקדים בניסוח המכתב הזועם שתכתבי לראש עיריית תל אביב שעניינו ׳איזו חוצפה זו לבטל יום לימודים שלם לכבוד מרתון, מה זה פה – ניו יורק?!׳
בק״מ ה-39, בא לך לצרוח ׳הבא בתור ששורק או צועק לא מקבל ארוחת ערב׳, ורק מפאת הריכוז ההכרחי בנשימה שכבר לא קורית באופן עצמוני, את לא נותנת להורים שעומדים לצד השרקנים שטיפה עם דעתך עליהם ועל מי שנתן להם רשיון להתרבות.
ק״מ 42.2.
את פותחת את הנייד ומהוואסטפ קופצת אלייך הודעה מהילדה מהבוקר ׳אימוש אני מאמינה בך׳.
שיואו, אין כמו ילדים בעולם, איזה מרגשים וחמודים הם.
3. על הדברים החשובים באמת
אם מתעלמים לרגע מהקושי, לאורך המרתון יש הרבה מאוד רגעים מרגשים, ומכיוון שאני לא שומרת מדליות או מספרי חזה, אלה הדברים שאני משתדלת כן לשמור מכל מרוץ.
זה התחיל באנשים המיוחדים שפגשנו בדרך. כבר כתבתי על הצוות של שי ראשוני שראיתי בבוקר, שלא נתתי לעצמי להתפתות להתרגש ממנו לפני הריצה (אבל אתם יכולים עכשיו להתרגש בישיבה, ואפילו רצוי – כנסו פה), זה המשיך בילדים המקסימים שעודדו (עד הק״מ ה-20. את אלה שהיו אחר-כך עדיף לשכוח), הגיע לפסגות במפגש עם מרתוניסט בן 76 (!) בנמל, והכי מרגשים היו האנשים שאיתי.
המאמן שלנו שרץ איתנו 23 ק״מ, כאילו כי יותר כיף ביחד, אבל בתכל׳ס שמר עלינו מקרוב.
הפרטנר שלי, שבמשך 14 הק״מ האחרונים סתמנו ביחד. חגי, שיודע שאני מסוגלת לדבר גם 40 ק״מ, קלט שזה לא יעבוד הפעם, ומאז, בהסכמה שבשתיקה, השיחה תומצתה לשאלה האם אני בסדר (הוא), בהנחיות מתי לקחת ג׳ל (אני), ובנחישות לשקר לעצמנו לגבי מספר הקילומטרים הנותרים (ביחד). זה מרגש אותי מאוד שיש עוד אנשים ששותפים ליכולת הזו לשקר לעצמך ולהרגיש כל כך טוב לגבי זה עד שבאמת מאבדים ספירה.
7 ק״מ לסיום אפילו לשקר לא נשאר לנו כוח. למזלנו אייל בא לפגוש אותנו, רענן וחיוני אחרי חצי מרתון בקצב של מטוס, אז הבהרנו לו שיש שתי אופציות – או שיספר לנו משהו או שיירה בנו. הוא בחר באופציה הראשונה – ריגש.
הסיום היה מאבק מנטלי רצוף. השער התרחק כל הזמן. קילומטר וחצי לסיום לקחתי ג׳ל, כאילו שזה מה שיפתור לי את הבעיות בחיים, ואז 100 מטר מהשער זיהיתי המון פרצופים מוכרים, החברים מקבוצת הריצה שלי שסיימו את החצי כבר מזמן ועמדו על הגדר לצעוק דברים שנועדו לעודד אותי בלי שיכולתי להבין, ובכל זאת הכניסו לי כל כך הרבה כוח לתוך הרגליים, שלראשונה לאחר הרבה מאוד דקות ריצה חזרה אליי ההנאה מהמרוץ, ואיתה חציתי את קו הסיום.
זו המדליה שלי.
4. אני? מרתוניסטית?
שפע ברכות ופרגונים נחתו עליי אחרי הסיום, ואני מבינה שמרתון זה בכל זאת ׳דבר׳, אבל למרות ההתרגשות רבתי, בלב פנימה היתה לי גם קצת תחושה של ׳מה הביג דיל, כולה השלמתי אימון קצת ארוך יותר מהאימון הארוך האחרון׳ (שגם הלך לי הרבה יותר טוב מהמרוץ עצמו, אגב.)
בכל אופן, דוקטור, אני רק שאלה – כמה מרתון צריך לבלוע והאם באמת אחרי אחד כבר בטוח לקרוא לנשמה ׳מרתוניסטית׳ או שצריך לשלוח לתרבית ולוודא שזה חיידק אמיתי ולא סתם איזה וירוס-תשתי-תה-זה-יעבור?
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
