מכירים את זאתי שפוגשת חברה בשמלה חדשה ואומרת לה ׳יווו, איזה מהמם עלייך, תתחדשי, איך יפה לך׳
והחברה אומרת בתגובה ׳יווו, תודה נשמה, את חייבת גם כזאתי, היא תהיה לך מה זה מהממת׳
ואז הזאתי אומרת שוב ׳מה פתאום, עלייך היא הורסת, עם תחת כמו שלי היא לא תשב טוב, ובכלל אני אף פעם לא לובשת כתום, אבל איפה אמרת שקנית אותה נשמה?׳
ואז היא הולכת לדרכה כאילו כלום, ועוברת ליד חלון הראווה חזור ועבור איזה שבוע, בוקר צהריים וערב, ואז נכנסת ומודדת ומסתכלת בראי, ומימין היא מבסוטית ומשמאל עושה לה תחת, ואז היא אומרת ׳נו טוב, אני אצטלם רק מימין׳ וקונה אותה בכל זאת ומתקשרת לחברה להגיד לה שקנתה ויווו איזה מהמם, ואז רגע לפני שהיא מכניסה אותה לארון היא מסתכלת עליה שוב בראי משמאל, ככה בלי למדוד ממש, וחושבת לעצמה ׳בשביל מה קניתי אותה? ועוד עם תחת כמו שלי?׳ ודוחפת אותה לארון ולא לובשת אותה בחיים, אבל כל פעם שפותחת את הדלת והכתום הזה מציץ אליה משם היא מקללת.
מכירים?
אז אני עם תכנית האימונים.
רגע, ומכירים את הפרסומת הקורעת עם הילד החמוד הזה שעומד מול הראי ואומר ׳את- לא מחליטה עליי׳ ואחרי פעמיים כולם חוזרים אחריו וצוחקים ואומרים ׳איזה ילד מתוק, איזה חמוד׳, רק שבעצם השמיטו את ההמשך של הפרסומת הזו, כשהאמא של החמודי נכנסת לפריים ואומרת לו ׳לא יקירי, אתה לא חמוד, בכלל. אתה ילד מעצבן! ואתה יודע למה הם צוחקים וחושבים שאתה חמוד? כי אתה לא שלהם, זה למה! עכשיו תגיד את זה עוד פעם אם אתה גבר או שתשתוק את הפה שלך ותטוס לי מהעיניים לפני שאני נועלת אותך בחדר וזורקת את המפתח עד שתהיה בן 18׳.
מכירים?
אז אני עם תכנית האימונים.
בשני התפקידים.
שניה, רק רגע, ואת אלה שרצים 4 ימים בשבוע וכל שבת דופקים שעון על איזה 20-30-50 קילומטר, אבל אז ברגע שיש להם תכנית אימונים פתאום הם נכנסים למו״מ עם המאמן על כל מטר כאילו היו תייר ישראלי בבנגקוק? ״נו, נשמה, וורי אקספנסיב, גיב מי עשרים באט דיסקאונט״.
מכירים?ֿ
אז אני עם תכנית אימונים.
בקיצור, מפה לשם, ואני לא בדיוק זוכרת במה נחבט לי הראש רגע לפני שזה קרה, החלטתי להתחיל לעבוד עם מאמן על תכנית אימונים לקראת מרתון ברלין, כדי לבדוק עם עצמי מה באמת אפשר לסחוט מהשפופרת הזו. רק שמאז שנכנסתי למסגרת המחייבת, כלומר אתמול, התרוממו להן בתוך תוכי תוך דקה חומת ברלין והחומה הסינית ביחד ויצאו חוצץ ביני (המבינה שכדי לרוץ צריך קצת סדר ומשמעת) לביני (הלא סובלת שאומרים לה מה לעשות), כי מאז שהייתי בגיל של הילד המעצבן מהפרסומת לא בא לי טוב שאומרים לי מה לעשות.
ועכשיו יש לי שתי אפשרויות – לטפס על החומה ולדפוק לי בראש אבנים קטנות מלמעלה עד שאחליט לסגת, או להכות את החומה בפטיש עד שהיא תיפול. ועדיין אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, אני רק יודעת שאתמול היתה לי ריצה ראשונה בתכנית ולמרות שבמשך יותר מ-12 שעות דבקתי ב׳לא בא לי׳ ואפילו קניתי את התירוצים של עצמי, בסוף יצאתי לריצה וגיליתי שלא משנה מי אמר או כתב לי מה לעשות, בשורה התחתונה לצאת לרוץ זה רק לצאת לרוץ, ואת זה אני דווקא יודעת לעשות סבבה.
אז למה תמיד קודם להתווכח על כל דבר נשמה, ינעאלהעולםשלך, למה?!
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
