‘איזה כיף יהיה כשאשב מחר ואכתוב פוסט אופטימי ומלא שמחת חיים על הארץ הזו’ חשבתי לעצמי כשצילמתי את בנותיי בנופי רמת הגולן, במרחבים הפתוחים והזהובים של שדות התירס שנקצרו להכנת תחמיץ לבהמות, תחת שמים כחולים שככה הם, בלי אפקטים. איזה יופי של טבע, כמה עשיר בגוונים ומרקמים, ואיזה אושר גדול מסבים המרחבים האלה לילדים, וכל זאת בעלות הדלק בלבד.
כמה קל לעשות ילדים שמחים, וזו הרי המשימה העיקרית של כולנו – לגדל אותם שמחים, חופשיים ובטוחים. הדאגה שלנו היא תמיד, קודם כל ולפני הכל, לשלומם. ורגעים כאלה שנקלטו בלב ובעדשת המצלמה הם, לא פעם, התזכורת שלנו לעצמנו שאנחנו בסך הכל אחלה הורים.
בנסיעה משדה התירס בחזרה לבית של אפרת וערן, שאנחנו מתארחות אצלם, נסענו בצמוד לגדר.
“זה הגבול עם סוריה” ערן מסמן לי, רק שאדע. ומוסיף ומסביר שבדיוק באזור שמולנו נמצאים שני הכפרים “הכי בעייתיים” של דעא”ש, מהם הם ראו טילים מתעופפים מכפר לכפר בשנה שעברה, ועליהם שומעים שוב ושוב בחדשות, כאילו מדובר במקום שנמצא בסוף העולם ימינה, או בכלל בממלכה דמיונית.
“סוריה? אנחנו בשלום איתם?” שואלת נמש-ילדת-השמש בחשש לא מוסתר.
“אף אחד לא בשלום איתם”, אני עונה בלי לחשוב, ומתקנת “זו מדינה שנמצאת במלחמה עם עצמה עכשיו, המצב שם קשה מאוד”.
היא מתכווצת במושב האחורי, מן הסתם חוששת, למרות שכל מה שהיא יודעת על מלחמות זה צבע אדום, אזעקה עולה ויורדת וקולות נפץ רחוקים. רחוקים מאוד.
אני לעומתה מתכווצת מבפנים, ותוהה לעצמי איך יכול להיות שקילומטרים ספורים מהמקום בו אנחנו נוסעים עכשיו, תחת אותם שמים מופלאים ושמש ששוטפת הכל בזהב ואור, מתקיימים חיים שהם גיהנום עלי אדמות.
כשהגענו הביתה, התמונות היפות השכיחו ממני את המחשבה הטורדנית, את המצפון הנוקף, את התחושה המבעבעת בבטן שחייב להיות משהו שניתן לעשות.
“ילד מדמם באמבולנס – התמונה שזעזעה את העולם”
היום, כשהתיישבתי לכתוב, כהרגלי פתחתי את הפייסבוק, ומהקיר הנגלל הוטחה בפניי תמונת הילד המדמם באמבולנס. עומראן דאקניש בן החמש, שחולץ מביתו שהופצץ.
אני מסתכלת על הכותרות, ומזהה את קו המחשבה של עורכי התוכן. הם יצרו באזז בדיוק כמצופה מהם. הם אפילו הצליחו לתת רגע של חשיפה אמיתית למה שמתרחש מעבר לגדר, אבלהם לא אחראים על החיבור בין המציאות לעולם הוירטואלי, בו הכללים שונים בתכלית.
התמונה הזו צובטת בלב ובועטת הישר אל הבטן הרכה. אין שום טעם לנתח למה ומדוע – מבט אחד בה מספר את הסיפור כולו. ובכל זאת, כמעט לא נשאר אתר שלא השתמש בביטוי השחוק ” אף עין לא נשארה יבשה”.
אני בוהה בתמונה והבטן שלי מתהפכת. במדינה השכנה ככה חיים ילדים. חלקם זוכים להינצל ע”י צוותי ההצלה, חלקם הופכים לכרזת פרסומת לאימה שמתחוללת, אחרים מוטלים מתים בגיא ההריסות, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מצולקים לעולם ועד ע”י מה שילד לא צריך לדעת – במלחמה אין מנצחים, היא לוקחת את כולם.
לא, התמונה הזו לא זעזעה את העולם. היא רק נתנה לו מכה קטנה בכנף, והעדות לכך שאני צודקת תגיע מחר, כשתמונה אחרת או שערוריית סלב, כסף או טראמפ תתפוס את הכותרות במקום הזעזוע.
והיא צריכה לזעזע אותנו, עד יסוד קיומנו. לא כי הילד המתוק הזה ישב שם ברגע אחד, מול צלם אחד, אלא כי מיד אחריו הוכנסו לאמבולנס עוד 2 ילדים לפחות, וכי מדי יום נהרגים מעבר לגדר עוד ועוד בני אדם, וכי אנחנו חיים במציאות שביום מן הימים נִישאֵל לגביה “איך זה שאף אחד לא ידע?!”, ואנחנו נענה “ידענו, והיתה תמונה אחת שאפילו ממש זעזעה את העולם, רק שלא עשינו עם זה דבר.”
—————
24/8/16 – עוד עדות מצולמת מהתופת בסוריה. סרטון שפורסם ב ynet תחת הכותרת ההזויה: ילדה סורית שרה לאביה – ואז מתרחש הפיצוץ. צפו
כאילו מדובר באייטם של וואלה סלבס.
