כבר שנה שאני עוקבת אחר המתרחש במועדון אלנבי 40, מאז האירוע החמור בו בחורה השתכרה וצולמה בשעה שהיא מקיימת יחסי מין עם מספר גברים על הבר במקום, שעוד תלוי ועומד דיון בעניינו אם היה אונס או לא – דיון בלתי נתפס בעיני.
והנה צדה את עיני כותרת מרעננת – ״לילה טוב״, קבוצת נשים בלייניות , שקמה בעקבות המקרה, והחליטה להפוך את תל אביב לזירת בילויים בטוחה עבור נשים. לשם כך הן רותמות אליהן את בעלי הברים בעיר, את חברת המועצה עו״ד גבי לסקי ודרכה גם את עיריית ת״א, שתומכת ועוזרת להניע את המהלך.
תמצית הרעיון – לכתוב אמנה שתחייב את בעלי הברים החתומים עליה להעביר את הצוותים הדרכות תקופתיות למניעת הטרדה מינית, לתלות שלטים ברחבי המועדון שמתריעים כי במקום נוקטים אפס סבלנות כלפי פגיעה מינית ומעל הכל – להתנות מתן רישוי העסק בחתימה על אמנה זו.
על פניו, זה רעיון גאוני. ממש כשם שבמקום העבודה חלה אחריות על המנהלים לשמור על סביבה נטולת הטרדות לעובדות, גם מקומות הבילוי נדרשים להבטיח את שלום הלקוחות שלהם.
אני מתה על אנשים שקמים יום אחד עם נושא שבוער להם בבטן ויוצאים לרוץ איתו עד שיגיוע ליעד, ובמיוחד כשמדובר בחבורת נשים שהחליטו לקחת את גורלן בידיהן. אבל הזירה מתאפיינת באווירה נפיצה מינית, תרבות האונס וההרגשה שהכל מותר פושות בכל, ונשים מגיעות לסצנת הברים בידיעה שכמעט בכל בילוי יתקלו בסוג זה או אחר של הטרדה,גם כשמחריגים מקרי קצה כמו באלנבי 40.
עם אלנבי 40 הן לא מתכוונות לדבר בכלל, ואני שמחה על כך. בעיני אין מה לדבר עם מי שגירוד הגבולות הוא לחם חוקו, והעסק הזה צריך להיות מועד לסגירה טרמינלית, כמו בית שמשוגרות ממנו רקטות. (זה דימוי שיבינו שם, בפסגת הגנרלים שלנו, לא?!)
אבל גם במקומות לגיטימיים, שבעליהם מודעים למציאות העכורה ומתנגדים לה, מטרידה ועולה שאלת האכיפה – הרי ידוע שהגורמים לאונס במאה אחוז מהמקרים – הם האנס.
הגר שיזף, מיוזמות האמנה, עונה לשאלות שהטרידו אותי:
הכוונה נהדרת, אבל אילו כלים יש בידיהם של בעלי המקומות להתמודד עם סיטואציות של הטרדה מינית בפועל?
״אנחנו פועלות קודם כל להעלאת מודעות. בר או מועדון הוא תחום מוגבל שיש בו איזושהי שליטה ומחשבה רבה על דינמיקה ואווירה , ולכן העולם שאנחנו מדברות עליו לא זר לבעלי מועדונים . הם מאוד מוטרדים מאלימות, אבל הטרדה או פגיעה מינית נמצאות פחות בתודעה שלהם, ואת זה רצינו להביא למודעות.
מבחינת הכלים הפרקטיים שהאמנה מעמידה יש את הכשרת הצוות , שתעזור לצייד את הברמנים, אחמ״שים, ובעלי המקום שמכתיבים את הטון וקובעים את האווירה בכללים הבסיסיים לטיפול בסיטואציות כאלה.
״ברור לנו שלא נצליח למנוע את כל המקרים, ודווקא במקרי הקצה אנחנו פחות עוסקות, כי הרשויות מכירות בחובתן לטפל בהם (לא מספיק, ולא מספיק טוב, אבל בכל זאת) אך באמנה עצמה יש פרוטוקול איך נכון לנהוג כשמישהי מתלוננת – למשל לא לעמת מתלוננת עם מי שפגע בה, להעניק כתף תומכת, לספק תחושת ביטחון.
חשוב לנו לקבוע סטנדרטים שישפרו את המצב ושיהיו מותאמים ליכולות של בעלי מקומות – למשל לתלות שלטים זה פשוט כמו לתלות שלטים שאוסרים עישון, ולכן קל לנו לבקש מהמועצה לחייב זאת.״
לאן פניכן מועדות?
״בויז׳ן שלי לא נצטרך את ״לילה טוב״ בעוד 5 שנים, כי הרשויות יאכפו מספיק טוב והסיטואציה תשתנה. אנחנו סופגות כיום גם ביקורת מנשים שאנחנו ״הולכות יותר מדי עם בעלי המועדונים״, ש״זה לא מספיק״, ואני בעד שיקומו קבוצות נוספות ויציגו פתרונות נוספים, כמה שיותר. כל פרקטיקה יש לה מקום וכל מי שתקום ותעשה רק תעזור עוד בהעלאת המודעות ושיפור המצב.
כיום ההצטרפות לאמנה היא וולונטרית ולכן יש קושי באכיפה, אבל ביום שהיא תיאכף הכל יראה אחרת לגמרי.״
בינתיים נולדו קבוצות דומות גם בבאר שבע, בחיפה ובירושלים, ובעיני אין ספק שהמהלך צריך להיות ארצי וגורף ולא לוקאלי. אני מנסה לחשוב מה היה כאן כשאני הייתי בגיל של שיזף, לפני עשור (לא שאני בליינית לדוגמה), ומנסה לחזות מה יהיה כשהבת הגדולה שלי תהיה בגילה, בעוד עשור.
דווקא בני גילי, שלא מבלים תדיר במקומות האלה, ושעל פי רוב הילדות והילדים שלהם עוד קטנים מכדי שיוכלו לדמיין אותם בסיטואציות כאלה, דווקא אנחנו צריכים להכריח את המדינה לצדד במובילות המהלך ולנקוט בצעדים מחמירים שיבטיחו שעד מהרה הצעירות האלה וכולן יהיו בטוחות במקומות הבילוי, ושהבנות שלנו כבר לא ידעו בכלל שפעם היה כאן כל כך נורא.
