אני בעיצומן של 48 שעות מהגיהנום של הקאות בלתי פוסקות של היונקת, שצמודה אלי 24/7, שמובילות לפיגור היסטרי בעבודה, מחסור בשעות שינה וביקורת נוקבת מצד הגדולות שמבינות שאמא לא באמת יכולה להתחלק ל-5, ולא משנה שהיא סופר-אמא ואוהבת את כולן באותה מידה.
בעיצומן של שעות אלה המיזם החדש שלי נדחק הצידה, ערימת הכביסה מתנשאת אל על, לצהריים הוגש קורנפלקס, תיבת המייל נחסמה ומהראש שלי יגלשו בקרוב אותיות ומילים מהרשימות שנאספות בתוכו כדי לנסות להשאר בשליטה על מה שאני חייבת לזכור לעשות כשכל זה יהיה מאחורי.
ואז קופצת מודעה בפייס- ״ מחזירים את יום האם״. יום. ביחיד.
אני נמצאת ביומיים-האם מטורפים, שהם 2 מתוך 365 יום האם שיש בשנה, ומשום מה קמה יוזמה שמטרתה להחזיר את אותו יום האם האחד, הישן והאהוב מילדותנו.
אני מודה שבתחילת דרכי כאמא קצת התבאסתי על כך שעד שנהייתי אם – היום נהיה המשפחה. ואני יודעת שטיבו של מנהג שאנחנו רוצים לשמר אותו, אבל למה שנרצה לשמר דווקא את זה?
הרי יום האם העברייה הוכרז באופן רשמי בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת וטיפח תדמית אם מושלמת שדחק את הנשים באותה עת אל מעמדה הטבעי של האישה – שתי הבלטות הצמודות לכיור.
כרזה ליום האם 1954-1955. מתוך הארכיון הציוני המרכזי
הו לא, זו לא תיאוריית קונספירציה פמיניסטית רדיקלית – זה כתוב שחור על גבי עיתון ״הארץ שלנו״, בתגובה לבקשה התמימה של ילדה בת 11 לחלוק כבוד לאמה יום אחד בשנה, כמנהג מדינות העולם הנאורות:
“ובכן, זכרו ילדים ואבות: בב’ באדר תשי”ב נחוג את יום האם הראשון במדינת ישראל.
ביום הזה לא תרשו לאמכם לעמוד בתור, לבשל, לכבס – אתם תבצעו את כל העבודות הללו.
ביום זה תשתדלו לגרום לאמכם אך נחת”
כבר שנים שמציינים בארץ את יום האישה הבינלאומי, שגם לגביו אני תוהה עד כמה הוא טוב, והאם הוא לא מנציח את האפליה והפער במקום לקדם, והאם הוא עוד מחובר לשורשיו האידאולוגיים – חיזוק מעמד האישה בחברה וחתירה לשוויון זכויות לנשים באשר הן נשים: אמהות או שאינן אמהות, נשואות, רווקות, חד מיניות, בכל גיל ודת וצבע – אבל הוא קיים, ושורשיו במקום טוב ועדכני יותר, ולכן הבחירה להחליף את יום האם ביום המשפחה היא טבעית ונכונה בעיני.
המסר עליו קם יום האם העבריה במקור פשוט אינו בעל זכות קיום ב-2016. מה עם משפחות שיש בהן שתי אמהות? או שאין בהן אמא בכלל? הרי יש היום כאלה למכביר. מה עם משפחות שיש בהן רק אמא? מה עם משפחות כמו של בנותיי הגדולות, שאמא גרה בבית אחד ואבא באחר? איזה ״יום״ חוגגים בתא משפחתי כזה אם יום האם ״נופל״ על יום שהילדים נמצאים אצל אבא?
ומה עם המסר החינוכי של שוויון בנטל, בחלוקת התפקידים, בהורות? איך אפשר להעביר מסר כזה כשחוגגים יום אם בלי יום אב? והרי אחת הטענות החריפות כלפי החברה שלנו היא שאבות נותקו מן הקשר המשפחתי, היומיומי, הרגשי והפכו למפרנסים במפעלים הקטנים הקרויים משפחות. יום המשפחה מזכיר לנו יום אחד בשנה שכולנו ביחד בעסק הזה, וששווה לחגוג את זה.
אני מבינה את הקסם המסחרי שבעניין. אמא זה מרצ׳נדייז אלמותי. אפשר לעשות ים כסף מהדפסת ״האמא הטובה בעולם״ על סינרים, מגבות, כריות וספלים ביום האם, אבל אף אחד לא יקנה ספל ״המשפחה הטובה ביותר״. אפשר להעיף ביום כזה זרי פרחים בסכומים שיכולים לפרנס שולחן חג לכל הילדים שמתחת לקו העוני לכל השנה, אבל ביום המשפחה רק מכינים להורים יצירה מחומרים ממוחזרים בבית הספר ובגן.
אבל איזו אמא צריכה בכלל יום כזה ב-2016? איזו אמא חושבת שזה המאבק שדחוף לנו באמת לנהל היום? הרי היום אם אמא רוצה סינר לבישולים היא הולכת וקונה לה, היא לא צריכה לחכות ליום שבו ״ראש המשפחה יכבד את עקרת הבית.״ ג׳יזס, באמת חסר לנו שיעלו את השד הזה מן האוב…
כרזות ליום האם 1954-1955. מתוך הארכיון הציוני המרכזי
אז על מה כן שווה לנו, האמהות להיאבק היום? 10 הצעות למחאות-אם דחופות יותר:
1. תאריכו לנו את חופשת הלידה, קיבינימט!
2. העבירו חוק חובת השוואת שכר בין נשים וגברים, קיבינימט!
3. דאגו להטבות מס למשפחות עובדות, קיבינימט!
4. הכירו בהוצאות מטפלת וניהול משק הבית, קיבינימט!
5. דאגו לתמריצים מיוחדים לכלכלת המשפחה להורים עצמאים, קיבינימט!
6. הגדילו את הפיקוח על פעוטונים, קיבינימט!
7. העלו את רף הזכאות למעונות יום, קיבינימט!
8. בנו תכנית הבראה למערכת החינוך, קיבינימט!
9. תגידו לילדים להפסיק להגיד ׳אמא׳ אחרי 21:00, קיבינימט!
10. ואחרון ולא חביב ,אבל הכי שווה מחאה – תפסיקו לקחת ילדים של אמהות ואבות למלחמות שווא, קיבינימט!
איור בראש הפוסט: מהאתר Freepik