השבוע אסגור חמישה חודשים בהם אני מכהנת כאמא של נלי. עוד מוצר פרימיום מבית היוצר שלי.. ומשום מה, חרף שלושת הניסיונות הקודמים שלי כאמא המציגה את מרכולתה המתקתקה בעגלה לעולם הכמהה למתוק-המתוק הזה, בשבוע שעבר הייתה זו הפעם הראשונה שהתעוררה תהייה-קו-נטוי-תרעומת על השאלה הכי טריוויאלית ברחוב נוכח המוצר באריזתו הוורודה: “נו, אז איך היא? ילדה טובה?”
משחררת הניצרה האקראית, (או מעוררת ההגות למעשה), הייתה דווקא שכנה בלתי מזיקה, חביבה אפילו, שלא מכבר הפכה בעצמה לסבתא לתינוק קרוב מאוד בגילו לנלי, והשיח המתרקם תמיד סביב המכנה המשותף הקטנטן ביותר משום מה מעלה בכולנו תחושת מוכרות וחיבה. אבל השאלה הזו “היא ילדה טובה?” פתאום גרמה לי לעצור.
אני יודעת מהמהות השאלה. הם מתכוונים לשאול אם היא אוכלת כמו שצריך, ישנה לילה שלם ולא בוכה יותר מדי. מאוחר יותר אותה שאלה מבקשת לדעת אם היא ישנה כל הלילה במיטה שלה, מכינה שיעורים ומביאה הביתה תעודות לתפארת מדינת ישראל. פשוט בלי להתכוון לשום דבר רע, זה כנראה המדד שלנו לטוב.
בדרך כלל, כלומר לפני כן, נהגתי לענות בגאווה ‘בטח שהיא ילדה טובה! נהדרת!’,
אבל עכשיו אני שואלת את עצמי – איך היא יכולה להיות לא טובה? איך בכלל נראה ילד “לא טוב”?! מה הוא עושה כדי להיחשב לא טוב? – בוכה? מתקשה בהנקה? סובל מגזים גם אחרי גיל שלושה חודשים? רוצה על הידיים כל הזמן? והאם ילד לא טוב הוא ילד רע? מקולקל? נדמה לי שאני בכלל לא מבינה יותר את השאלה, אבל לא מעיזה לומר לשכנה הנחמדה, שכוונתה בסך הכל טובה.
בקרוב אני אמא בת מצווה, כמעט 12 שנות אמהות מאחורי. 4 בנות שהצטרפו לחיי במהלכן. קרוב ל4 שנות הנקה במצטבר, אינספור לילות ללא שינה, ניסיון כולל מקביל לזה של פרמדיק ותיק בטיפול במצבי קוצר נשימה, בלי סוף דלקות גרון-וירוס-צננת-עצבנת ותגובות לוואי לחיסונים, גמילות מייגעות ממוצצים רוויות בכי וזעם, כנ”ל מחיתולים, מריבות עם חברות בגנים ובבית הספר, כן בא לי – לא בא לי שיעורים-לאכול-לסדר את החדר, ‘מה אכפת לי’, את לא מחליטה עליי, ‘אני לא עייפה’, ‘אני לא אוהבת אותך’, ‘אבא יותר טוב ממך’, ‘אני כן ארביץ לה’, ‘היא התחילה’ וזה רק מעט ממה שהבלוג מסוגל לסבול…
אני לוקחת לעצמי את הזכות לקבוע ש-11 וחצי שנות אימהות בהחלט יכולות להיחשב מדגם מייצג, ולאור כל האמור לעיל, ועם כל מה שעוד ייאמר מצידן, (וללא ספק ייאמר), מעולם לא חשבתי שמישהי מהן היא “ילדה לא טובה”.
כן, הן מעצבנות אותי מדי פעם (או שאני פשוט מתעצבנת), הן מעירות בלילה כשהן חולות (ואני מתעייפת), הן צועקות כשהן כועסות, או רבות (ובתגובה, לא פעם, גם אני צועקת), הרי הילדים מיסודם הם טובים, אבל הם גם בבואה שלנו – לומדים מה שאנחנו מלמדים אותם, מתצפתים, סופגים, משננים, מטמיעים, מתרגלים, מנסים ובסוף בטוחים שהם המציאו את זה לבד… ואנחנו, למרות כל הטעויות, בסך הכל אנשים טובים.
אז כן, נלי קצת בוכה לפעמים, אוהבת המון על הידיים, חלב שאוב מסכימה לשתות רק אם חיממנו אותו לטמפרטורת הגוף וחצי מעלה פחות לא, (נו- מפונקת…,) ישנה לילות שלמים רק לסירוגין, מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא רואה את האחיות שלה, צועקת במחאה כשהן חונקות אותה מאהבה, מסרבת לדרישת רופא טיפת חלב להרים את הראש בשכיבה על הבטן כמו שצריך, לא ממש מסכימה להישאר עם סבא וסבתא כדי שוכל לצאת לפעמים. ואולי מעכשיו כבר עדיף לומר לעצמנו – היא ילדה רביעית, כך שהיא תלמד לקלל בגיל צעיר מאוד, שלא לדבר על זה שברגע שהיא תצליח לעבור למצב של שליטה רצונית בתנועות הידיים- הכאפות שאחיותיה חוטפות פה ושם בטעות היום יהיו בעתיד מדי פעם גם בכוונה… אבל בלי ספק היא ילדה טובה. נהדרת אפילו. כמו כל אחיותיה ללא יוצאת מן הכלל. ואם כבר על טוב ורע ראוי לשאול איזו שאלה, אני רק מקווה שאנחנו מספיק טובים בשבילה. ובתמונה הגדולה- אני רק מקווה שהמקום הזה בכלל, מספיק טוב בשביל ילדים…
