העפעפיים כבדים, העיניים נעצמות, השרירים מרפים מאחיזתם, ההכרה מעורפלת, כל רמז לסבלנות שהיתה לך פעם מתאדה עם כל רגע שחולף, עייפות כבדה נופלת על כל ישותך, את נמשכת אל זכרון רחוק – 5 שנים לאחור, 8, 11 שנים למפגש עם כאב עז מהול ברגע של אושר מהעבר…
לא, זו לא היפנוזה, זה חודש תשיעי (ביוני!).
פחות משבועיים לפני פקיעת התוקף, פקיעת המים או פקיעת הפקעת שהפכתי להיות, שנת הלילה שהיא רק אפיזודה קצרצרה וחולפת בכל לילה, הזכרונות החיים מחדר הלידה ומהחדר שאינו מיועד ללידה שמחליפים את שנת החלום והופכים להתקפי פאניקה ליליים מזדמנים, כל רעש חיצוני שנבחן בזהירות שמא הוא מגיע מבפנים ומבשר שהגיע הזמן, הגילוי של עצם היותך שבר כלי רגשי שנוטה לפרוץ בבכי ללא התראה וללא סיבה, ההכנות ל”מה יקרה אם…” , והשאלה הרטורית החוזרת בוקר וצהריים בשער הגן ׳ נוווו?! עוד לא?!׳ מעידים על כך שההמתנה הבלתי נסבלת היא פשוט בלתי נמנעת…
הכנה ללידה
לאחר שנים של אהבה לקריאה וכתיבה, טיפוחן כתחביב והפיכתן למקצוע, אני מרשה לעצמי לקבוע שאין עוד שתי מילים בעברית שכאשר הופכים אותן לצמד יוצרות ביטוי כל כך לא הגיוני וחסר משמעות כמו ׳הכנה ללידה׳.
עובדה שאני נמצאת כשבוע וחצי לפני הדד ליין, בפעם הרביעית, ושום תחושת מוכנות לא מחלחלת אלי, נהפוך הוא – כאילו ככל שאת מנוסה יותר כך את מוכנה פחות, עד שאפילו מבטיהן של הנשים סביבך, שפעם פורשו כמבטי אהדה והזדהות, כבר מובנים לך בלי שמץ של פרשנות נאיבית:
1. אוי מסכנה, כמה שכבר חם
2. אוי מסכנה, כמה שיכאב
ומובילים לתהייה הכואבת: אוי אלוהים, מה עשיתי?!
עכשיו לכי תתכונני ללידה…
10 דברים שאף פעם בחיים לא אגיד יותר:
1. איזו בטן קטנה יש לך, במקומך הייתי בהריון כל החיים
2. ההריון שלך עבר לי כל כך מהר
3. אצל אחרות זה נראה כל כך קל
4. מה יש לך? הריון זה הכי סקסי שיש
5. עכשיו קשה לישון? חכי שהיא תצא…
6. בטח שיכאב קצת, אבל אז יהיה לך תינוק קטן ומתוק!!
7. בלידה כל כך קצרה מי צריך אפידורל?!
8. נו באמת, לפחות 5 קילו נשארים בחדר לידה, כמה כבר נשאר להוריד?!
9. אין כמו חזה בהנקה, רק מה שנשאר ממנו אחר כך…
10. אף פעם בחיים לא אגיד יותר (בכל זאת, אני בהריון וסביר שאשכח כשהכל יהיה מאחורי…)
מונולוגים מהוגינה
איכשהו, כמעט בלי להתכוון, יצא שאני מוקפת חברות שבעצמן מוקפות כל אחת בילדים לרוב.
לא מזמן, בפגישה נדירה על כוס קפה (שאפשר להגיע אליה רק אם לא מתכננים מראש, כמובן), אחת מהן, בעצמה במצב מעוגל מתקדם, (השם אביטל שמור במערכת), שאלה אותי מספר שאלות כמעט פילוסופיות בנוגע לריבוי הילדים שלנו; שאלות כמו למה מטעם האגודה לעידוד הילודה לא מספרים לנו על התהפוכות הבלתי הפיכות שהגוף וחיינו עוברים עם כל הריון וילד נוסף? למה ממשיכים לעודד אותנו ללדת כשבסופו של דבר אף אחד לא ממהר להתנדב לשמרטף? למה ד״ר קליין כל כך שש לייצר מתלים לציצים של זקנות ולא מקדם שיחזור וגינאלי? למה ולמה רבות שאלה…
יקירתי, זה נורא פשוט:
1. האגודה: לא קיימת. הם אוהבים אותנו עגולות, אוהבים שאפשר ׳להעביר סיבוב על הבטן׳, מתים על הפרצופים הקטנים שמחייכים אליהם מהעגלה כשהם משמיעים להם קולות דביליים , מעריכים את תרומתך למאמץ להשיב איזון דמוגרפי (למרות שגדולה ככל שתהיה היא באמת לא תורמת הרבה) ולא מבינים איך אפשר לוותר על קריירה בשביל עוד שנתיים בחיתולים.
2. שמרטפים: סבא וסבתא תמיד אוהבים את הנכדים שלהם, ויש להם מספיק לכמה נכדים שלא יהיו.
אבל אם את שואלת אם סבא שמח לראות אותם או שזה אקדח בכיס שלו? זה אקדח!
גם טובי הסבאים והסבתאות ביקום לא היו מחליפים בעד שום הון שבעולם את הרגע שבו את והחבורה הענפה שלך עוזבות את הזירה שדורשת שיקום כללי.
3. ד״ר קליין: זה הכי קל. הוא פלסטיקאי, אולי מצויין אפילו, אבל לא קוסם…לכן הוא יודע שיש דברים שרק היסטוריון יכול לשחזר…
