זה פוסט קצת מבולבל, בחסות הקיץ שעוזב, הסתיו שמבצבץ בשעות הערב, ההורות החדשה והגזירות שהופכות את החיים כאן לאבסורד. היה בו משהו מיוחד, בקיץ הזה, בלי ספק. אולי זו העובדה שילדתי שבוע לפני תחילת החופש הגדול (השם יקום דמו), אולי זו העובדה שהוא קוצר בחמישה ימים מלאים (השבח לאל), אולי זה שילוב של הכל ביחד. אבל חרף החום הכבד, היעדר חופשת לידה ראויה לשמה והימצאותן של ארבע בנות במשך שמונה שבועות בבית, הנה סוף החופש הגיע ומבשר גם את סוף הקיץ, ואני עדיין בחתיכה אחת.
סוג של הישג…
איך שיר נולד
יום ראשון, צהריים, שבוע לפני יציאת כל ילדי ישראל, ובהם גם שלושת בנותיי, לחופש הגדול. וברור לי שהיום שלוש יהפכו לארבע, רק שעדיין לא הגיע הרגע הנכון ללכת לחדר לידה.
בנהיגה אל הגן לפני פתיחת השער בצהריים, תחת השפעתם של צירים מתונים, מתנגן לו ברקע גידי גוב במילותיו של יהונתן גפן ׳איך שיר נולד, כמו תינוק׳. והפעם, דווקא כי הרגשתי את אותם צירים ברקע, חשבתי שבאמת אולי אצליח, סופסוף, ללדת כמו שיר – עם אפידורל.
בשנה שעברה במחאת הרופאים התפרסם קמפיין להצלת הרפואה הציבורית, הכרזה שצעקה באדום על גבי שחור ׳כשאין מספיק רופאים מרדימים אין אפידורל בלידה שלך׳ הפכה לביעותי לילה והצליחה באופן רשמי לדחוק למקום השני את האיום ׳אם לא תאכל יבוא שוטר׳. לפחות חשבתי שהנה, מצאתי את הסיבה לכך שמעולם לא הגיע מרדים ללידות שלי.
אלא שהפעם הגעתי מספיק מוקדם, מוקדם מדי אפילו, כדי שאוכל להסביר למיילדת הג׳ינג׳ית שכשזה יתחיל אלד כל כך מהר שהיא לא תספיק לקרוא למרדים, אז אולי עדיף כבר עכשיו…
אבל כל זה, כמובן, לא הועיל בדבר, כי יש לה פרוטוקול, לה ולמרדים שכן היה במחלקה, אבל לא הספיק להגיע (בגלל הפרוטוקול). אז אני נשארתי עם צירים איומים ורק המשפט הקבוע של הרופא שלי מהדהד לי בראש במבטא דרום אפריקאי, בהפסקה שלא היתה בין ציר לציר ׳הריון זה דבר טבעי, אבל לא נורמלי׳. וואלה לא נורמלי… הרי אף אחד לא מצפה מפחית קולה שתצא מאותו חריץ שאליו שלשל את המטבעות במכונת השתייה, אז למה זה נראה טבעי שמה שנכנס במינון של דגימת מעבדה, יצא כעבור 9 חודשים מאותו המקום, במשקל של כדור באולינג??!!
אז לפרוטוקול: לא, יהונתן, שיר לא נולד כמו תינוק, אלא אם צריך לדחוף אותו ככה שעד שהוא יוצא אתה מעדיף לאבד את ההכרה מאשר לעזור לו לצאת, שום דבר לא נולד כמו תינוק!!
We are family…
ארבע בנות בבית זה הרבה מאוד ורוד. ולא שהיה מחסור בו כשהיו רק שלוש, אבל תינוקת ורודה זה מאוד ורוד all over again… מה שאולי קצת השתנה הוא שזו, הרביעית שלי, היא הראשונה של אבא שלה, שעדיין חושב שאפשר להילחם בדחף להלביש נסיכה כמו נסיכה, (או שגם כחול זה נסיכתי באותה המידה… )
מה שעוד השתנה, כאמור, הוא שיש אבא חדש בבית, הרבה שאלות מצד הבנות (בעיקר על חתונה ולמה לא), והרבה בירוקרטיה מצד משרדי המדינה (כי חתונה – לא) וכל זאת כדי להפוך רשמית להורים ביחד ולשמור על זכותנו שלא להתחתן כדת וכדין.
פעם התרעמתי על עמותת ‘משפחה חדשה’ שמבטיחה ולא מקיימת (לא לשביעות רצוני בכל אופן). אבל הבנתי דבר פשוט, נכון, אי אפשר להתחתן חתונה לא דתית בארץ, וזוגות לא נשואים לא זוכים אוטומטית לאותן זכויות להן זכאים זוגות נשואים, (תכל’ס, במצב היום בארץ – מי בכלל רוצה משרד ממשלתי חתום על מערכת היחסים שלו?!)
אז הנה, בלי עורכי דין, רבנים, בתי עירייה, טופסולוגיה או טיפים למלצרים, ספירת מלאי:
ארבע אחיות
שלושה שמות משפחה
שני אבות
אחת אמא
הרבה מאוד סבים וסבתות, דודים, דודות, בניהם, עובריהם, וחיות המחמד.
המשפחה הכי חדשה שיש.
וכן, ארזנו לבד.
שנה הלכה, שנה באה
אם יש משהו שהקיץ הזה גרם לי להבין ביתר שאת, זה עד כמה המחאה של הקיץ הקודם היתה צודקת. אם יש משהו שהוא גרם לי לא להבין בשום אופן, זה איך העלימו אותה בכזו קלות ?!
הנה תם עוד קיץ שבו הורים נאלצו למצוא פתרונות לילדיהם בעלויות בגובה משכורת וחצי, בעוד שר החינוך מתפאר בחמישה ימים שקיצר ׳לנו׳ מן החופש הגדול רק כדי לדחוף לנו אותם במקומות אחרים לאורך השנה. (היכונו לחופש מיום כיפור עד סוכות… הרבה סליחות ידרשו כדי לכפר על העוול הזה )
הנה עבר עוד קיץ שבו שוב עלו מחירי הדלק, הלחם, החשמל, המע״מ… וגם מחיר הציניות עולה ומאמיר עד שאי אפשר לעמוד בו.
הנה חלף עוד קיץ שבו המצב כל כך לא סביר שאנשים מציתים את עצמם ותשומת ליבנו מוסבת בחוסר אלגנטיות לאיומים כימיים, ביולוגיים, גרעיניים וקיומיים שלא ממש מפחידים את מי ששמים קץ לחייהם במו ידיהם, ולא ממש מטופלים בין כה וכה עבור מי שכן שרדו.
הנה חמק לו בין אצבעותינו עוד קיץ שבו אנשים כמונו מבינים שמתכוונים אלינו כשאומרים ׳מעמד הביניים׳ ושהפראיירים הם אנחנו, ולא יושבי אוהלים זרים וסטיקרים מחוכמים.
הנה התעופף עוד קיץ שמדגיש עד כמה בארץ הזו סיסמאות נועדו להישאר מרוססות על קירות ברחובות, חולצות בהפגנות וכרזות בשדרות, אבל לא להיכנס לתוך נימי חיינו.
הנה עוד קיץ שמציב מראה מבישה בפנינו, לועגת לנו על שהאמנו שיהיה שוויון בנטל יום אחד, שיהיה סביר לחיות כאן פעם. אבל אין ולא יהיה.
הבנתי את זה כשהבינו כולם שכל מי שרוצה לחמוק מגיוס יוכל להמשיך לעשות זאת בנקל.
הבנתי את זה כשהבנתי שמה שיאפשר לו לעשות זאת הם המיסים המופרכים שאנחנו, האנשים שעבודתנו אומנותנו, משלמים – הרבה ובזמן.
הבנתי את זה כשהבנתי שאני וחבריי ועוד אלפים אלפים של עוסקים עצמאיים משלמים את חובותיהם באופן שווה אך לא זכאים לזכויות שוות.
הבנתי את זה כשהיה ברור שהמוני ילדים בני 3 ימצאו את עצמם בגנים לא ראויים רק כדי שאפשר יהיה להגיד שהממשלה העבירה רפורמה מהותית בחינוך.
הבנתי את זה כשהבנתי שחוסר השוויון וחוסר ההגיון קיימים בכל מערכת ומערכת במדינה באופן כל כך עמוק ושורשי, שבטוח להניח שגם הילדים שלנו עוד יתמודדו עם הניסיון הנואש לפתור אותם בעוד כמה עשורים. אם הם בכל יהיו כאן.
אנחנו אוהבים את הארץ, מחנכים את הבנות לאהוב אותה, משתדלים ללמד ולטייל שיכירו אותה, שירגישו קשר אליה. אבל כל זה נעשה לחלוטין כנגד כל היגיון בריא.
כגדולת המתנגדות לרילוקיישן, נדמה לי בזמן האחרון שכל חודש שחולף מציג עוד סיבה פשוט לקום, לארוז את עצמנו וללכת. למען עתיד ילדינו.
שתהיה לנו שנה דבש…
