תנו לי להסביר, זו לא חולשה מהסוג של “יואו, תראו! ג’סטין ביבר!!!”, וגם לא מהסוג שהופך אותי לחלשה ונזקקת, זו חולשה מהסוג שמעיר בי זרע של זיכרון מר מהעבר שקורא לזרע העתיד להתעורר, חולשה שמעירה בי זעם שקורא לפעולה ושמזכירה לי שאם אשב עכשיו בשקט כאילו עשיתי את כל הדרך לשווא.
לא, אני לא נאנסתי. אני עברתי בגיל 16 הטרדה מינית מהסוג הנקלה, ע”י מי שהטריד את אחותי כשהייתה בת 13, ושתוך כדי גם כיכב כחבר הכי טוב של אבא שלי. ומילא שנאלצתי לעבור את זה, אבל כדי להגיע לסגירה של הסיפור הסבוך הזה נאלצתי לעבור מסכת מבית היוצר של מערכת החוק החל מהגשת התלונה אצל היומנאית במשטרה, דרך מתן מענה על שאלות גרפיות מפורטות לאוזני החוקר בבדיקת הפוליגרף, וכלה במתן עדות בבית המשפט בפני שופט חובש כיפה בגמר הסחבת לתפארת מדינת ישראל.
אני לא חושבת שאני מיוחדת בזה, אני יודעת שיש אלפי נשים שעשו את הדרך הזו, ובזה אני חושבת שכולנו מיוחדות, כי אני לא חושבת שישנם כל כך הרבה גברים שעשו אותה, את אותה הדרך, שממש כמו ללידה, אין מה שיכול להכין אליה, זו חוויה ששמורה לנשים, אבל בשל כך ממש, תמיד יהיו גברים שיבואו וימעיטו בערכה, שיבואו ויערערו על מידת הקושי, על הערך שעלינו כחברה לתת למאמץ שכרוך במתן עדות כזו, שמטרתה להוקיע מתוכה מי שמסכן אותה, או חלקים ממנה.
ולמה דווקא עכשיו מתעוררת בי החולשה הזו? כי הנה, הסתיים לו המשפט שהעלה על נס את העיקרון הראשון של הדמוקרטיה המערבית ובתום משפט ארוך והוגן מצא בית המשפט את מי שכיהן כנשיא מדינת ישראל אשם באינוס, במעשים מגונים ושאר ירקות, וטרם הצלחנו להחזיר את הלסת שנפלה לנו לרצפה למקומה, וכבר קמו פוליטיקאים ששמם ירד מהכותרות ומבקשים לחון אותו מראש, לוודא שאדם אשר נמצא אשם באונס כמה נשים, בכפיית עצמו על אחרות ובפגיעה בהן ימצא אשם בפני החוק אך ייענש ע”י אשתו והחברה – כי לדבריהם זהו כבר עונש לקום כל יום לחיים שאחרי, וכי לנו ‘לא מגיע לראות נשיא יושב בכלא’. נו, באמת!!
אז על מה הזעם בעצם? על כך שאם נשיא היה רוצח, או הורג בעודו נוהג בשכרות או עושה למשכן כמעשה אתי אלון לבנק המסחר, איש לא היה מעז לפצות פה ולהציע הצעה מגונה שכזו שמטילה בספק את החובה של אותו לשעבר לרצות את עונשו כפי שייגזר עליו. אלו הצעות בזויות השמורות לעברייני מין כמעט באופן בלעדי, ויסלחו לי מאוד כל המכובדים יותר או פחות שמקימים שם אחוות פוליטיקאים כמו היו חיילים שאכלו מאותו מסטינג בלבנון (גם אם אין שום דבר שמאחד ביניהם ), אבל נשיא שסרח, במקרה זה, ממש לא דומה לחייל שברח לו אחד במסדר באוהל… אין פה שום דבר מצחיק, שום פתח לחמוק מעונש ושום מקום להניע קמפיין מסוג זה שמקל ראש בחומרת המעשים ובחובת המדינה לספק תחושת בטחון לנשים שעוד יאלצו לעבור בעתיד בדרכים דומות, ולהשאיר בהן את החשש שמא הדרך לא תהיה שווה את זה.
אני לא מרגישה שנשארתי מצולקת, יש מי שיגידו שכן, אבל אני לא נמנית עליהם, מה שכן – נשארתי על המשמר. אני אמא לשלוש בנות, חברה להרבה חברות, ובכלל בתוך עמי אני חיה- שבו, לצערנו, יש לגיטמציה בלתי מוסברת להקל בעונשם של עברייני מין. ועם כל הכבוד לתפקידם של הסנגורים, הפרשנים, העסקנים והקרובים לצלחת – אף אחד אינו נשיא לפני שהוא אזרח, והנשיאות איננה בגד לגופו של אדם שיכול לקחת אותה עימו לכלא, אז תעשו לכולנו טובה, רדו מההר, ותנופפו לו יפה לשלום כשהשער ייסגר מאחוריו, שתדע כל אם עבריה שגם בנותיה אינן הפקר בידי ממשלת ישראל.
אמן.