אוקטובר 2015. עוד ערב של הקלה בחום ועליית הלהבות ברחובות. על מסך הטלוויזיה זכרונותיו של איש השב׳כ שחקר את יגאל עמיר לובשים צורה וצבע.
חשבנו שאנחנו יודעים כבר הכל על ליל הרצח ועל הימים שאחריו, אבל המסך מגולל בפנינו את הדרמה הסודית שהתרחשה מאחורי הקלעים, ובמקביל היא מתחוללת גם בתוכי – חבל שהוא לא ירה בו אז, בחדר החקירות. או מזל שלא עשה זאת. ומה הייתי עושה במקומו? ומה זה היה אומר עליי?
הוא מספר, חוקר השב׳כ, על הרגעים שבהם הזמן עצר מלכת, כשבחדר החקירות, בשידור חי, עברו על המסך תמונות מההלוויה שנחקקה בזיכרון הלאומי שלנו לנצח.
״ומהמלאכים שבשמים…״ מדקלם-מלווה האהוב שלי את מילותיה של נועה, הנכדה הג׳ינג׳ית, ברקע.
״משיירת מלאכי שמים״ אני מתקנת אותו, והבכורה מרימה גבה ושואלת למה, לעזאזל, אנחנו מכירים את ההספד בעל פה.
״פשוט כי אי אפשר לשכוח״, אנחנו עונים בלי לתאם.
20 שנה אחרי, ואירועי הלילה ההוא והימים שלאחריו צרובים בנו כאילו היו אתמול.
כל אחד זוכר איפה הוא היה. את התחושה שהכל נגמר. שהוטחנו בתחתית. את הכאב העצום, והפחד. כל אחד זוכר את ׳ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה׳, וכן- גם את הנאום של נועה בן ארצי, נערה צעירה כמונו בערך, שבהינף עט על דף, ובלי לדעת, כתבה את מה שיהפוך ל׳קדיש׳ של נוער הנרות לאיש הזה בלבד, ליום הזה לציון עוד שנה ועוד שנה לרצח, במילים שפותחות את הפצע בלב ואת חרכי ההצצה אל הכאב.
20 שנה חלפו מאז האסון ששינה אותנו לתמיד. רצח שבעקבותיו למדנו שמילים ואווירה יכולות להיות מתכון לאסון. שכוחנו באחדותנו. שאנחנו חייבים להיות טובים יותר זה לזה. סבלניים. שיש לנו גבולות שהם המכנה המשותף הרחב שלנו, ושאסור שיחצו שוב לעולם.
20 שנה חלפו מאז שהבנו שחייבים לשקם את התקווה, לטפח את השלום בינינו, לאחות את הקרעים ולגשר על הפערים.
20 שנה חלפו מאז שהבנו, אבל אנחנו, איך שתופשים משהו ממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה.
אנחנו שוב בשלים לשנוא, וביתר שאת. שוב מטפחים את הפילוג והפלגנות. שוב עדים להסתה מטורפת, לשנאת האחר, לגזענות, לאלימות וללאומנות. להיפרדות וניתוק – זה מזה, כולנו מהמציאות, מימין ומשמאל.
במקום נרות ושיר לשלום, מתחת לכתובות ההסתה והשנאה על הוול אפשר למצוא מאות לייקים או תגובות נאצה. נגד סמולנים, נגד מתנחלים, ערבים, ימנים, חרדים, נגד העולם. ככה נראה אור אדום זועק היום – דיגיטלי, ויראלי, מסוכן. רק 20 שנה חלפו, אבל על הקירות כתוב, כבר תקופה ארוכה, באותיות קידוש לבנה, שאנחנו מוכנים לרצח הבא.
׳ומשיירת מלאכי שמים שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך, ושישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה.׳ ואם יש עוד מלאכים שלא התייאשו, אז שישמרו גם עלינו, כי אנחנו זקוקים למשמר שכזה, גם כי קצת ירדנו מהפסים, וגם כי לא נעמוד בזה עוד פעם. לא נעמוד בגילוי שעשרים שנה חלפו, והכל היו לשווא.