שואלים אותו הדבר על הקעקועים, על הבחירה שלה להיות טבחית בגיל 16, ישאלו מן הסתם על עוד הרבה בחירות שהיא תבחר מחוץ לתלם לאורך חייה, כי התלם הוא לא בשבילה.
לפעמים אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו ומה הם צריכים לגדול להיות, שאנחנו שוכחים לתת להם לגדול להיות מי שהם באופן הכי טוב שהם יכולים. אבל אם יש דבר אחד שהורים צריכים לזכור זה שעד כמה שהם יקרים לנו ולפעמים גם דומים לנו, הילדים אינם שלנו לעצב, הם כאן בזכות עצמם וזו הזכות הגדולה בעולם שניתנה לנו ללוות אותם בתהליך הגילוי של מהותם ויעודם בעולם הזה.
קימי שלנו לא תמות, אמרתי לנלי, ובלב חשבתי שלמרות שאנחנו חיים במדינה משוגעת שבה בכל שנה יש יום אחד שבו אנחנו זוכרים את כל הילדים שחייהם נגמרו ברגע אחד, הסכנה הגדולה באמת היא שהילדה שלי לא תחיה את חייה באהבה עצמית, בשחרור, באמונה בעצמה, בחופש לגלות – כי יש לה כל כך הרבה לתת לעולם הזה, והתפקיד שלנו כהוריה הוא רק לעזור לה לפלס את הדרך. שלה. כמו לכל אחת מבנותינו בעצם.
תזכרו את הילדים החיים. הם יגדלו להיות המבוגרים שינהלו את המדינה הזו. אולי יום אחד אחיות בנות 5 לא יגדלו כאן בחשש שאחיהן ואחיותיהן הגדולות ממש תיכף עלולים למות.
