בא לי לצרוח.
כן, אולי לתלות חוטיני במקום דגל ישראל על האוטו זה יותר ויראלי מלצרוח, אבל מי רוצה לחשוב על מלחמה באונס כקרב שמתנהל בזירה הויראלית?
בא לי לצרוח.
בא לי לצרוח כי צריך לעשות אקט ויראלי כדי שיבינו ש״היא הצטלמה עם חוטיני״ זה לא טיעון לרעת אף בחורה, ובוודאי לא הזמנה לאונס.
בא לי לצרוח כי ידיה של המערכת כבולות בגלל שמה ששלושה גברים שעשו לילדה בת 17 הוא כל כך ברוטלי וקיצוני שהיא לא מסוגלת לדבר ולתבוע צדק עבור עצמה.
בא לי לצרוח כי כשאנחנו מדברות אף אחד לא שומע. כשאנחנו מנומסות אומרים לנו ״הצטלמת בחוטיני״ או ״שתית״ או ״עשית סמים״ או ״ביקשת את זה״ וגם ״איך את יוצאת ככה מהבית״.
בא לי לצרוח כי ביום העצמאות, כשהשמש הטובה יצאה, כבר ראיתי בחורות הולכות עם בגד ים חוטיני על החוף ואני רוצה להגיד להן ׳תתלבשו מיד, זה מסוכן!׳
בא לי לצרוח כי שירי כהן צורחת בפייסבוק שהיא פיזרה 100 תחתוני חוטיני בכניסה לפרקליטות כמחאה על הטיעון האידיוטי הזה ׳היא הצטלמה בחוטיני׳ מול הילדה שהחיים נגמרו לה. ואני יודעת שיש לה עכשיו עשרות אלפי שיתופים ולייקים, ונשים ואולי אפילו גברים שמשתפים תמונות חוטיני ברשתות החברתיות, אבל אני יודעת שבזמן שמישהו עכשיו לוחץ לייק או כותב ׳חזק׳, ׳השראה׳, ׳אלופה׳ או קלישאה אחרת – מישהו אחר, באיזשהו מקום, כאן בארץ, ממש לא רחוק, לופת ילדה או בחורה או אישה, כל כך חזק שהיא לא יכולה לזוז, והקול שלה נאלם, והיא נעלמת, והוא חודר לגופה ולנשמתה, מזיין לה את הצורה, חושב שהוא נותן לה מה שהיא ביקשה או מה שמגיע לה, וגומר לה את החיים, ומחר תהיה על זה כתבה ב ynet, ומישהי שוב תכתוב שאי אפשר להמשיך ככה, שנפקח כבר את העיניים והיא תבקש מכולנו לשתף תמונה של חזיות על החלון, וכולנו נעשה את זה, ובאותו זמן, מאחורי שיח מישהו יתפוס מישהי חדשה ויקח ממנה את החיים.
ולי רק בא לצרוח – אל תתלו כלום. אל תפקחו את העיניים. תעצמו אותן חזק. הכי חזק שאתם יכולים. ובתוך החושך הזה תנסו לראות את התמונה הבאה – את אמא שלכם, או אחותכם, תראה שם את אשתך, או את הבת שלך, והיא שכובה על מיטה או ספסל או מדרכה, חסרת אונים, הבגדים נלתשים ממנה, והגוף שלה מתמלא סימנים כחולים כי עוד יש לה כוח להתנגד אז היא חוטפת מכות, והיא צועקת או צורחת עד שהגרון שלה נחרך, ובסוף היא משתתקת, ואחד אחרי השני הם עולים עליה, מכניסים לתוכה את הזין שלהם, או חפצים, או ידיים, וצוחקים, והם גומרים, ברור שהם גומרים. והיא נגמרת.
ואז מאחורי העפעפיים נעלמת לך התמונה ונשאר רק שחור, כי ככה החיים שלה יראו מעכשיו – חושך. וכשתפקח אותן תראה רק תמונה של הצל של זו שאתה אוהב, כי זה מה שנשאר אחרי אונס. צל.
אז לא בא לי לתלות שום חוטיני. ולא בא לי לעשות שום דבר ויראלי. בא לי לשבור דברים, בא לי להכניס מכות כאלה שישאירו סימנים לכל מי שאמר ׳היא הצטלמה׳ או ׳היא עישנה׳ או ׳היא רצתה׳. בא לי להפסיק לשלם מיסים, לא ללכת לעבודה, לחסום כבישים, להבעיר צמיגים, בא לי להעניש בעצמי כי החוק לא מעניש. בא לי לרצוח. ובא לי לצרוח. אבל זה לא מנומס ולא חוקי. אז אני רק כותבת ובוכה.
הפוסט של שירי כהן כאן. אם עוד לא התייאשתם לגמרי, מוזמנים לשתף, להגיב וכמובן לעשות משהו עם חוטיני שאולי, רק אולי, ישנה משהו סופסוף.
