׳את חייבת לראות משהו׳, אריק אומר לי כשיד אחת שלו מפרקת לי את הברך והשניה גוללת את הוואטסאפ. כשהוא מוצא את מה שחיפש הוא מגיש לי את הטלפון שלו כדי שאוכל לראות מקרוב את ההתרסקות של רוכב האופניים שהשאירה את הכתף שלו בצד אחד של הדרך ואת האופניים בצידה האחר, וגם כדי שלא אשים לב שעכשיו שתי הידיים שלו מפעילות לחץ פיזי מתון על האזור הכואב. אם תהיתם – האיש, הכתף והאופניים הגיעו לישראמן היום.
אחד הדברים שמסתירים מרצים מתחילים זה היקום המקביל של הרצים השבורים. הסוד הכי שמור בכספת.
כמו שלא מגלים לאישה לפני לידה מה באמת מחכה לה. כואב. עובר. לא נורא.
מי מספר לנשמה שרצה 10 ק״מ שבריצה גם כואב? שנפצעים? שבשיא ההכנות בעונת המרוצים כל אחינו גיבורי התהילה נופלים כמו זבובים שהתנגשו בעננת k300? בשביל מה נחוץ לה לדעת את זה ב-10 ק״מ? ואז היא רצה רצה, ואז יום אחד רצה יותר, ואז רצה חצי מרתון, ואז מחליטה להתנפל על 33 לסובב עמק ואז יוצאת לה הברך מהמקום – ואז כבר אי אפשר להסתיר.
השבוע החלטתי לעשות את הצעד והעברתי את עצמי ממקצה חצי מרתון למרתון מלא בתל אביב. באותו ערב, בריצה שהיתה מוצלחת ממש, החלקתי על אבן שפה כשנשמה-לא-רצה ג׳יעג׳עה מלפני, ובלי לשים לב מתחתי את הברך טוב טוב, ככה שלא יכולתי להמשיך לרוץ עוד צעד אחד.
כדי להיות בטוחה שאני לא יכולה לרוץ עוד צעד אחד ולא סתם מתפנקת המשכתי לרוץ עוד שניים וחצי ק״מ, ואז הייתי בטוחה ממש ותוך כדי צליעה הביתה כבר התקשרתי לאריק.
רק אחרי שאת נפצעת את מגלה שהיו כתובות על הקיר – תזהרי פה, תזהרי שם, ITB, מיניסקוס, היביסקוס, סחוסים, פרוקים, עניינים.
הופה! פתאום כולם נפצעו פעם. פתאום כל השבורים יוצאים מהחורים ומזדהים, עננת הבושה מתפזרת, ופתאום יש מור״קים על איך נפצעתי ואיך החלמתי, ויותר טוב מזה – על איך לא החלמתי ורצתי עם רגל פרוקה על הכתף. יקום מקביל! איך נשמות אמורות לנחש שיש יקום מקביל?!
ואחרי שאת נפצעת פעם שניה גם יש הצעות ייעול – תנעלי מדרסים, תקחי מגנזיום, תקני פיתה, תרוצי עם שרשרת שום. ולמה אנחנו לא לומדים מהכדורגלנים, למשל – לא להחליף גרביים, לא להתקלח לפני ריצה, להפסיק להוריד שערות ברגליים – יש דברים בדוקים, למה להמציא את הגלגל מחדש?
אבל אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל הרצים זה שתמיד יש מענה מיידי. אין דבר שעוד לא קרה, ואף אחד לא ממציא את הגלגל, גם אם הפציעה שלו כוללת מפגש קרוב עם גלגל. תוך שניה קבוצת הרצים הופכת לצוות חירום אורטורפדי סטייל האנטומיה של גריי, ואני תמיד מחכה לראות מי הראשון שישלוף את כפפות הלטקס, ינעץ מבט חודר ויגיד בקול דרמטי ״תספרי לאט עד שלוש״ ויחזיר למקום את הברך/ כתף/ מרפק/ ירך/ קרסול בתנועת מקלדת אחת חדה.
במיטה מולי שוכב בחור צעיר מחובר לחוטי חשמל ומשנן את התכנית – עוד שבוע חייב להספיק 35.
במרחק כמה מיטות ממני אישה שהכתף שלה חייבת לחזור למקום לפני תל אביב.
במיטה הצמודה אליי גבר צורח את נשמתו תחת אצבעותיו של אריק, שמציץ מאחורי הוילון ואומר לי שרק גברים צורחים. כשהוא מסיים לצרוח ולהתחנן למנוחה הוא שואל מתי יוכל לחזור לרוץ.
׳תהרגי אותי אם אני מבין מה יש לכם, המשוגעים׳ אריק מחבר אותי לחשמל, ׳אנשים לא נועדו לרוץ׳ הוא ממשיך.
׳לגמרי׳ אני עונה, ׳אז מה, תתקן אותי עד למרתון?׳
׳כנראה שכן׳ הוא עונה וצוחק לעצמו, ׳אני צריך רק עוד 3-4 תחרויות כאלה בשנה ואני מקדים את הפנסיה׳.
תחזיקו אצבעות, נשמות!
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
