האמת שלא התכוונתי לכתוב סיכום להיירוס, כי לא באמת התכוונתי לרוץ את ההיירוס, ולראיה – פחות משבוע לזינוק הודעתי לאיתי מסונטו שאני לא מגיעה, ואז שוב יומיים לפני הודעתי שאני כן מגיעה, והוא, כרגיל בשירותיות וסבלנות אין קץ, דאג שיחכה לי המספר בתחנה הראשונה בירושלים, וזה הזמן להגיד גם תודה וגם שכן – קיבלתי ערכה במתנה, ועל זה נאמר: אין מתנות חינם.
אבל רצה הגורל ויצאו תמונות מהממות, אז החלטתי כן לכתוב.
להלן: שתיים וחצי דקות על ארבע ורבע שעות ריצה.
חצי דקה על הזינוק:
הגענו לירושלים כשהשעון הראה חמש ורבע בבוקר, ובערך אותו הדבר במעלות. אני בחצאית ריצה לבנה, כי אלכסיס פה למדה מהאולטרה ובדקה טוב טוב את המסלול וראתה שלא ירד גשם, אבל לא עשתה אחד ועוד אחד כדי לשקלל את הבוץ והמסלול המחליק לתוך המשוואה, וכמו כן לא טרחה לעמוד על הבדלי הטמפרטורות בין תל אביב לירושלים, כי מה כבר ההבדל בין 13 ל-5 מעלות בין חברים?
קיצר, קור שועלים, לובשת על עצמי את בגדי ההחלפה שהבאתי לאחרי המרוץ, נשארת בחצאית כי המוח נכנס למוד הקפאת איברים, ויאללה, שאללה יהיה בעזרנו.
חצי דקה על השטח:
כמובטח מסלול ה– 27 ק״מ (מהקצרים שבמסלולי ההיירוס!) מתחיל במגמת ירידה, וכזכור – על ירידה משלמים בעליה.
באותו רגע לא זכרתי את זה.
רצים, רצים, רצים, יער, סינגל, עליה קטנה, הופה ירידה כמו לתוך תהום, ובום! עליה.
עכשיו שניה פאוזה – הגיע הזמן לעשות סדר בכל השפה הזאת של רצים ולהתחיל להתיר את הפלונטר, כי די סתם לזרוק מילים.
אז בואו, תנו לי לחסוך לכם כאב, נשמות:
לא כל ריצת שטח זה אולטרה מרתון.
לא כל סינגל זה טכני.
לא כל עליה זה טיפוס.
ואף אחד לא יספר לכם את זה – אבל הדבר שנקרא ״מרוץ הרים״ צופן בחובו, ובכן, ריצה בהרים.
דקה ורבע על גאווה ודעה קדומה:
בתוך העליה שקיפלה לתוכה את כל מה שלימדו אותנו בשיעורי גיאוגרפיה על טופוגרפיה, כשאני שעונה 60 מעלות לפנים ובכל צעד הברך פוגעת לי בסנטר, החלטתי שבקצה העליה אני פורשת. די, חלאס. זה לא ריצה החרא הזה. זה אפילו לא הליכה. אין לי מושג איך לכנות את התנועות שביצעתי שם, שתפקידן היה ספק להביא אותי לקצה הסיוט, ספק לחפור לי בור שאוכל למצוא בו את סופי בשקט.
אממה? כדי לפרוש צריך להגיע למעלה, כי גם אלוהים לא יוציא אותך משם עם כל הזרוע נטויה וכד קטן ומלאך ושרף ועמאיית. גם לו יש גבולות, והוא, בהיותו אלוהים, גם יודע שפה תיכף, איפה שרואים את קצה הטיפוס, זה לא באמת הקצה, זה רק ההתחלה של ההמשך לפני הסוף.
ואז אני מגיעה למעלה, ויותר מפחיד מאולוהים, עומד שם רומן ספיבק, מחייך ומתלוצץ עם סובליו, ובדיוק כשבא לי לבקש ממנו טרמפ הביתה, החבר׳ה שם אומרים שזהו, נגמרו העליות. אז עכשיו נפרוש? אחרי שסיימתי את החלק הקשה וכשיצאה השמש ונשארו לי רק עוד 17 ק״מ וכבר 9 מעלות בחוץ?!
רבע דקה על הסיום:
סוף מעשה במחשבה תחילה. זהו, את שאר הזמן שהתכוונתם להקדיש לסיכומי היירוס תקדישו למחשבה הזאת.
ומה עם איזו מילה טובה?
קחו שלוש: המתנדבים בתחנות מהממים. הנופים משגעים. לא מתתי.
ועכשיו, בואו נקדיש רגע לנושא החשוב באמת.
2 וחצי דקות על ריצה בחום או ריצה בקור
או
גב׳ מורן מישל נגד מר חורף ישראלי
לאורך המסלול של 27.74 ק״מ, וכל מטר נחשב, היה לי הזמן להריץ בראש את השאלה שמעסיקה כל רץ – האם עדיף לרוץ בקור או בחום? ובתור מי שזה עתה סיימה 55 ק״מ בערבה הבוערת וקפצה ראש לריצת גרסת הריאליטי לפרוזן 2, מה שבערך מכסה את הנושא מקצה לקצה, הסמכתי את עצמי לייצג, לשפוט ולהכריע בסוגיה בבג״צ – בית דין גבוה לצלזיוס.
תמצית ההחלטה: חד משמעית עדיף בחום.
ולהלן הנימוקים להחלטתי זו:
1. הואיל ובחום לא נושרים איברי קצה כבר בתחילת הריצה. ולמרבה ההפתעה, אצבעות הידיים הן איבר נחוץ לרצים, אפילו שבקיץ לוקחים אותן כמובן מאליו.
2. והואיל ובחום לא קופאים איברים פנימיים חיוניים גם כשנושמים לתוך באפ.
3. והואיל ובחום החמצן מגיע לריאות, כמקובל, במצב צבירה גזי ולא כנטיפי קרח שמאיימים לנקב את קנה הנשימה.
4. והואיל ובחום הזיעה המצטברת על הגוף מצננת אותו כמעה במגע עם הרוח, ולא הופכת לשכבת כפור הממשילה את הרץ לפסל קרח שמקומו בבופה דגים קרים במלון גלאט כושר.
5. והואיל ובחום אין ׳ברררר קר לי, יו חם לי, אוי שוב קר לי׳, ולא צריך לסחוב חצי ארון בתיק, כי רק חם כל הזמן ושלא ישגעו את ראבי.
6. והואיל ובחום מעבר להליכה מאפשר מנוחה ולא גורם להתאבנות השרירים במקום.
7. והואיל ובחום התזת מים על הראש והפנים מרעננת ומשיבה חיים, בעוד שבקור כל ניסיון להתרענן באמצעות מקור חום חיצוני מסתיים בקשיי פרידה כשל פעוט ביום הראשון בגן. בכי. נזלת. צרחות. לא נעים.
8. והואיל ובחום ניתן לאתר מקור מים ולזנק לתוכו לשכשוך התרעננות, בעוד שבקור כל מפגש של מי מאיברי הגוף עם מקור מים כמוהו כעשר מלקות.
9. והואיל ובחום ניתן להקדים את שעת הריצה ולחמוק מהחום הכבד, בעוד שבקור זה אותו דרעק לאורך כל היום.
10. והואיל ובחום לא יורד גשם והמסלול לא משקר עליך, נראה עלאק יבש כי מזמן פסק הגשם, אבל האבנים בשביל, יימחשמם, צוברות את כל הלחות בירוקת ומביאות את הרץ לכדי פירואט בואכה פרלל סקי על יבש. כוסאומו.
לאור כל האמור לעיל השתכנעתי כי ריצה בחום עדיפה אלף מונים על ריצה בקור, ובאתי בזאת על החתום, אם כי בהיותי תומכת נלהבת של מה שנשאר מהדמוקרטיה, אני מוכנה לתת למי שירצה לטעון אחרת באופן מסודר ונהיר להעלות כאן את טיעוניו כפרקליטו של השטן, כלומר החורף, תחת אזהרה שאין סיכוי סביר שאשנה את דעתי, ואפילו שחברים שלחו לי לינקים לאחלה כפפות ומקלות הליכה ומחממי אוזניים ותנורי ספירלה ניידים.
יאללה, הלכתי להתאמן על ריצת הרים. אללה ירחמני.
ובינתיים מוזמנים לרוץ איתנו בשטח קליל ויפה, בלי הרים, רק קצת עליות ידידותיות.
יום שישי, 20.12, יער בן שמן. כל הפרטים כאן
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
