כמעט כל אישה תחווה סוג של הטרדה מינית במהלך חייה. כאן. ב 2014. לרוב על ידי אדם מוכר. רבות יחוו זאת כבר בתור ילדות ממש.
והטרדה מינית זה לא מטריד. זה אלים. זה פוצע. לפעמים זה ממש רצח.
זה לא עובר גם אחרי 20 שנה, גם לא אחרי שזה עובר. גם לא אחרי שמתקדמים. גם לא אחרי שלא שוכחים ולא סולחים ורק מניחים את זה בעבר ומכוונים עיניים אל המטרה. זה לא ״פצעים בינוניים״ ואין מה להיאנח בהקלה. ואסור, אסור שכולם ידעו ואיש לא יאמר דבר.
כולם ידעו.
כשהחבר הטוב של אבא שלי, מדריך הצלילה הבכיר בארץ, לקח את אחותי , בת 13, לצלילה שבמהלכה פתח את הרוכסן שלו לקח את היד שלה והכניס אותה לשם, כולם ידעו שהוא כבר עשה את זה בעבר.
אבל אף אחד לא אמר, אז אנחנו עדיין לא ידענו.
כשהיא סיפרה, אחרי כמה ימים של בכי ורגזנות, אמא שלי התייצבה לצידה, אבא פיקפק, ׳נלך למשטרה, או שלא אוכל להאמין׳, אמא שלי רתחה עליו, אחותי סירבה, ואני בעיקר פחדתי שגן העדן התת ימי שלנו יישקע למצולות.
כשנכנסתי איתו למים כעבור שנתיים כבר ידעתי.
נכנסתי למים כי כיבסתי את האימה של אחותי במי המלח של הים האדום.
הכנתי את הציוד, שיננתי נהלים, עיניים אל המטרה– 3 כוכבים עם המדריך מספר 001 בארץ.
נכנסתי למים.
עוד ועוד מים נערמו מעלינו בירידה לעומק 42 מטרים מתחת לפני הים.
זה לקח כמה דקות, אבל כשהוא תפס את ידי הבנתי בדיוק מה קורה .
הייתי בת 16, צוללת מנוסה, וידעתי שאין לידי מה לחפש בתוך הרוכסן שלו. משכתי אותה בחזרה. הוא המשיך להתנהג כרגיל.
עיניים אל המטרה.
42 מטרים מתחת לפני הים.
התיישבנו על החול. הלב שלי פעם במהירות. עיניים אל המטרה.
תרגילי חשבון, לבדוק את הראש – הוא מסמן שטעיתי, אני יודעת שצדקתי.
תרגילי נשימה. הוא מוציא את ווסת הנשימה מפי.
תרגול סטנדרטי.
נשימה אחת. עוד נשימה.
החלפת ווסתים. הכל בסדר.
נשימה נוספת. הוא לופת את עורפי בידו ומצמיד את פיו לשלי, מנסה לנשק בכוח, בולעת מי מלח. נבהלת.
אני קצת מתבלבלת, אבל לא מספיק בשביל לשכוח כיצד לשמור על חיי. דוחפת אותו ממני ומחזירה את הווסת לפה. מסדירה נשימה. מסמנת שעולים בחזרה.
פניו סימן שאלה…
אני מתחילה בעלייה בכל זאת.
הוא אחרי.
לא שוכחת חניית ביניים לניקוי מהאוויר שנדחס בעומק הים.
הוא עוצר לידי. מדובב בסימני ידיים. עושה פרצוף של זקן חביב.
אני לא מתרצה.
הוא לוקח ווסת רזרבי שתלוי על מותני ומתחיל לשחרר אוויר מהמיכל במהירות, גורם לי לחוש שבזמן שאני מתעקשת לשמור על הכללים הוא עוד יכול לפגוע בי.
איום שקט שעושה דרכו עם בועות האוויר אל פני המים. הנשימה מואצת שוב.
אני קוצבת את הזמן. הוא לא אחראי עלי. את זה אני כבר יודעת.
לא אספר לאבא שלי כשנעלה אל החוף.
אני יכולה להסתדר בעצמי.
׳אל תתקרב אליי יותר בחיים׳ אני מסננת בקול הכי יציב שהצלחתי לגייס, רועדת רק מבפנים מקור ואימה וזעם.
הוא לא מבין– מה קרה?
׳תחתום לי על הצלילה הזו ואל תתקרב אליי יותר׳.
מיתמם הוא מוותר ואומר שיהיה במלתחות לשטיפת הציוד ושאגיע לשם כדי שיחתום.
נושמת.
עיניים אל המטרה.
ניגשת למלתחות, מקווה שסיים לשטוף את הציוד. דופקת בדלת.
עומד שם – בחליפת צלילה מופשלת עד ברכיו, נעלי צלילה לרגליו וזין רופס – על פניו חיוך מזלזל, שהופך לגיחוך, שנשאר מאחורי הדלת שטרקתי.
בת 16.
אף פעם לא ראיתי גבר כך.
הלב שלי מאיים לקפוץ מהחזה.
זועמת ונושמת.
אני לא אהרוס לאבא שלי את גן העדן שלו.
אני לא אגלה לו שגם אנחנו ידענו ולא אמרנו דבר.
מתרגלת שתיקה.
שנים שתקתי.
והמשכתי לבוא. וחייכתי. ותרגלתי שתיקה.
לקראת סוף השבעה על אחיו– אבא שלי בחולצה קרועה. אני במדי חיל הים.
מבקרות הגיעו מכפר העדן.
אחת סיפרה שההוא נגע בה. אחרת הפטירה שאינה היחידה.
אבא שלי גיחך שההוא סתם חרמן–חברמן, פלירטוט לגיטימי בין אנשים בוגרים.
אחת מתעקשת שידוע שכבר עשה כמה וכמה פעמים לכמה וכמה בנות. ושאשתו שותפה.
אבא שלי מבטל, אני יודעת שפשוט לא רוצה להאמין עכשיו.
אני מתרגלת שתיקה. מאומצת. חושקת שפתיים. נושכת לשון.
שוברת שתיקה.
׳הן צודקות׳ אומרת, וחוזרת לשתוק.
הימים חולפים. התפילות נאמרות. הכיסאות נערמים.
אבא שלי נעלם.
הוא בדרך לאילת. אני יודעת איך הוא חושב. יודעת מה הצמיד לחגורה.
אני מתקשרת לחבר אחר שיחכה בכניסה לעיר.
אני כבר מוכנה לאבד את כפר העדן, אבל לא את אבא שלי.
מתגייסים כוחות מסביב כדי לוודא שהפעם אף אחד לא יכבס.
אנשים ששנים תרגלו שתיקה – מתפוצצים.
רגשות אשם. הרס. פגיעה באמון. תהום שנפערה. עוד אשם. וכאב. המון כאב.
דרך חתחתים אין סופית של חקירות, ירידה לפרטים, עימותים, חיטוטים, איומים, פקפוקים ועלבון.
עוד ועוד מתלוננות מצטרפות לתיק.
עוד קשיים נערמים.
כל שאלה נשאלת בעשרות ניסוחים כדי לוודא שעדותי מהימנה.
אינסוף לחצים מבחוץ.
מי בכלל יאמין?
איך אוכל להוכיח?
למה לא אמרתי קודם?
הרי שנים כולם ידעו.
אני לא נשברת. אבא שלי לא נשבר. אחותי נשברה כבר אז. אמא מותשת.
שלוש שנים בין הפרקליטות, למשטרה, לפוליגרף, לעורכי דין, טלוויזיה, עיתון, בתי משפט.
חייבת לתאר בדקדוק.
אם אני נסערת – אני היסטרית.
אם אני קורקטית – לא באמת נפגעתי.
לא נשברת, אבל טובעת בגועל. ים גועל.
שלוש שנים, בדם יזע, והרבה דמעות שלא נתתי לאף אחד לראות. לאף אחד.
הוא נכנס לכלא, הבן זונה. ל9 חודשים.
רק 9 חודשים, שהם 6 חודשים בפועל, כי התנהגות טובה בכלא מנקה שליש. הרע מבחוץ כבר לא נספר.
לי הכל נשאר.
די לצנזורה
אני מתעבת את צמד המילים ״הטרדה מינית״.
קריוקי בפול ווליום – זה מטריד, נערים שמשתכרים בפארקים וההתחממות הגלובלית – זה מטריד, אבל אלימות מינית אינה מטרד– היא מאיימת, מקמטת, מכלה, הורסת, רומסת, מחרבת ולפעמים הורגת.
ממש הורגת.
אני לא יכולה לסבול את המילים האלו כי הן לא מספרות דבר ממה שילדה–אישה תישא איתה לכל החיים. להיפך, הן מסתירות ובגללן בכל כך הרבה מקרים כולם ידעו אבל איש לא אמר דבר. אסור, פשוט אסור שזה יקרה יותר.
