את הפוסט על המסע של חיי רציתי לכתוב ביום יפה ומלא התרגשות, בלי אף עננה שתעיב. לא חשבתי שכאחזור יכול להיות בארץ יותר גרוע ממה שהיה כשיצאתי, ולמרות זאת, ואולי אפילו בגלל, זו היתה חוויה חד פעמית ובלתי נתפסת בתקופה משוגעת שכזו.
הלב פרפר. שבועיים של התלבטויות הסתכמו בהחלטה שגובתה ע״י כל המעגלים הקרובים שלי.
על סף הפסקת האש המובטחת לקחתי תיק עם הכי מעט בגדים שארזתי אי פעם לנסיעה, השארתי מכתבים לילדות ולאהובי מתחת לכריות, וידאתי שיש רמקול נייד בתיק הגב, החבאתי את הדמעות, ויצאתי לנתב״ג.
בקצה פגישה נרגשת ונלהבת ומקץ עיכוב בן 6 שעות בהמראה (תודות לחמאס ושמי האש שפרש לכבודנו) עמדה בינינו הבנה ברורה – עם או בלי אישור, מטוס שבו 40 נשים שבאו לעוף על עצמן – ימריא. כח העילוי שלנו ינצח, ועשינו כל שביכולתנו כדי לוודא שהרוח לא תישבר.
הדרך שלנו למסע מלכת המדבר בקירגיזסטן החלה אמנם באיחור ועם קצת מהמורות, אבל כשהגענו לבישקק, הבירה המיושנת של ה ׳שווייץ של מרכז אסיה׳, נדמה היה שעברנו כבר חצי חיים ביחד. עמד לפנינו לא רק טיול של נופים עוצרי נשימה, אלא מסע אל טבע בתולי, גם בתוך עצמנו, אל הנשיות, אל מעמקינו ואל מה שמחבר בינינו.
הנסיעה הקצרה משדה התעופה, שניכר שקפא אי שם בראשית שנות ה80, לא הסגירה דבר ממה שייחשף בפנינו בימים הבאים.
קירגיזסטן היא המקום הבראשיתי ביותר שניתן לדמיין. ברגע שיוצאים מהערים שהן שאריות אפרוריות של המעצמה הסובייטית, היא נכנסת בעוצמה מפתיעה לכל נים בגוף, מתנגשת בך במראות ומרחבים שהעיניים לא מספיקות לבלוע, מחליפה גוונים, מרקמים ואווירה ברגעים לאורך הנסיעה, חובקת כל צורת נוף אפשרית ומרחיבה את הלב והנשימה, צעד אחר צעד לאורכה.
איך אפשר לתאר את מה שאפילו תמונות לא יצליחו להסביר?
שבטי נוודים, מאהלי יורטות לבנים, נהרות, אגמים, יערות, הרים, פריחות, ושלגים. ואינסוף כוכבים. וסוסים, וכבשים, עדרים–עדרים. וג׳יפים שועטים. ילדים זאטוטים צועדים לצדי הדרכים. ונשים בפנים חרושי קמטים מן השמש והקור היבש. בתי קברות שבנויים בתים בתים, מאכלסים את התחנה האחרונה בחיי נוודים דרי אוהלים. ומרחקי אינסוף, ועננים לבנים, ובגדים צבעוניים וריקודים מסעירים. בכי וצחוק וחיבוקים, ומוסיקה רועשת, ונסיעה דוממת. ומרחבים שלא נגמרים עד שהנשימה נעתקת.
במלכת המדבר אומרים כבר משלב המיונים ׳כשתחזרי – תביני׳. ואני סקפטית מטבעי, אבל טיפה–טיפה הבנתי עוד קודם.
זה לא טיול, זו דרך. לגובה, לרוחב, לצדדים ולעומק של עצמי.
זה מסע שמבקש לחבר בחוט בלתי נראה אותי אליי ואל הנשים שאיתי בדרך, כדי שנגיע לתחושה שאנחנו אחת, כל אחת מלכה בעצמה וכולנו ביחד ישות עצומה.
הבטיחו שעוד נתאהב בעמימות, וכך היה – התאהבנו בהפתעה, בויתור על השליטה, בהרפיה.
36 נשים, מכל הגילאים, מכל רחבי הארץ, הגוונים, מצבי החיים וקצות הקשת – שיום אחר יום טוו לעצמן רשת מחברת, מעצימה, מקשרת ותומכת, בחסות הצוות המופלא, המסגרת המאפשרת והמסלול שהמשיך להפתיע מדי יום, ואף כמה פעמים יום, והביא אותנו להתרגשויות אדירות.
יש לומר שדרך המשי ממש לא תמיד נהגה בנו בכפפות של משי. המסע העמיד אותנו ביותר מבחנים מכפי שדמיינו שאפשר בימים הקצרים שהיו לנו, ושנראו כמו תקופת חיים שלמה.
בכיתי, צחקתי, רקדתי וחיבקתי יותר משאוכל לתאר, וחזרתי עם שקט ומרחב מוגן להיות בו אני כמו שאני.
ב8 ימי מסע הפכנו למשפחה, לשותפות לדרך. הפכנו למה שצריכים בני אדם להיות זה עבור זה בכל מקרה, ולא משנה עד כמה הם שונים.
אני יודעת, היינו בתנאי מעבדה, אבל בימים כל כך משוגעים, גם הצלחה בתנאי מעבדה היא הצלחה עצומה, היא הוכחה שאפשר. אפשר בלי מסיכות, אפשר בלי שיפוטיות, אפשר בלי פוזה שמרחיקה ומצננת, אפשר לנשום עמוק, לאהוב ולבחור להיות בטוב.
ככל שהתרחקנו מאמא טבע בחזרה אל המעוז העירוני, התחלנו לקבל איתותי מציאות מהבית. כמה רחוק הכל נראה, כמה קרוב הלב הרגיש.
לאט לאט הכאב, הפחד והעצבות חלחלו לנימי המסע שלנו, שהתקרב לקיצו. אבל מסע 2 כמו מסע 2 לא מפחד מהפחד, ועד לרגע האחרון הקירבה עזרה לנו לשמור על ראש מורם. זה לא שלא היו סדקים, פשוט הדבק כבר היה ׳בילט אין׳.
את פנינו בארץ קיבלו 2 אזעקות בנתב״ג.
נחיתה לא רכה.
המעבר מהיורטות המבודדות במרחבים השמיימיים, תחת מליון כוכבים, לעולם שלנו מכה בהלם.
בלילה הראשון בבית, רגע לפני שנרדמתי, ראיתי לנגד עיני רק את פניה המודאגים של אחות חדשה שמשפחתה גרה בכפר עזה.
שניה אחרי כן רעמה אזעקה דרך חלון חדר השינה שלי. מרוב עייפות פשוט נשארתי לשכב עד שחלפו קולות היירוט מעלינו.
את הקולות שבתוכי קשה יותר להשתיק– פחד, חשש, צער, ואינסוף פרשנויות אילמות. ומה בכלל יצא לנו מהמסע הזה בסוף? ולמה שם כל כך שקט וטוב וכאן הכל שחור? ואני שומעת את המנגינה המוכרת בתוך ראשי– ׳רק–רע, רק–רע׳.
זה העורב השחור* ולהקתו שמרחפים מעל, מעיבים על האפשרות שמשהו ישתנה, שהשחור יתבהר, אלה הקולות שגונבים את המושכות מידי ומאיימים להשתלט על כל מה שעמלתי להוביל את עצמי אליו, אני מזכירה לעצמי את המשל הנפלא שליווה אותנו בדרך.
שניה לפני שזה משתלט, הודעה מחוייכת מאחת הבנות מגיעה בוואטסאפ הקבוצתי שלנו- תמונה מהבן החייל שלה עם חבילה צבעונית שקיבל מילדי גן לעידוד. אנחת רווחה וואטסאפית קולקטיבית.
השקפת העולם שלי עומדת למבחן בימים האחרונים, אבל עכשיו יותר מתמיד אני יודעת שמה שאני אומרת וחושבת חשוב ונחשב, ולא רק עבורי. עכשיו, כשהעמימות שולטת גם בחיים האמיתיים, אני יודעת שביחד טוב יותר מלבד. שלרקוד כאילו אף אחד לא רואה בכל רגע שנפתחת הדלת זה בריא לנשמה. שדמעות עוד לא המיסו אף אחת. אני יודעת לאהוב הרבה יותר טוב. להקשיב ולחבק, ושהכל לטובה.
׳תסתמו את המקור שלכם׳ אני מגרשת את העורבים השחורים. ׳אתם שומעים אותי? ככה זה יהיה מעכשיו: רק–טוב רק–טוב! ברור?!׳
ובחיי שזה רק על קצה המזלג, כי בעצם המסע מתחיל עכשיו…
באהבה לכל אחיותי, חברותי ושותפותי למסע קירגיזסטן 2 – מלכת המדבר, ובתודה על כל המתנות הקטנות והגדולות שקיבלנו בדרך, ושהנה – ממש כל רגע כולנו נבין 🙂
* ע״פ נסים אמון, חכמת המזרח.
צילומים: איילת אלדר אוברמן, מעיין ליבוביץ׳, אפרת גת, תמר צור-גיחון, אתי שוורץ, אנדריי ואני.