רגע לפני סליחה

שירה רובינס התחילה לרקוד כילדה, שכחה מזה כחיילת וחזרה לריקוד כשלא ידעה מה עוד לעשות כדי לנשום. הריקוד, בתמורה, הציל את חייה והפך לפרנסה שלה
יום כיפור הוא הזדמנות בשבילי לבדוק אם עשיתי ניקיון יסודי פנימה, לסלוח, לשחרר טינה, או מה שנותר. אבל יש דברים שאני מעדיפה לקחת איתי ולנסות לפתור בשנה הבאה. לא על הכל צריך לסלוח.

אני יודעת שאלה ימים שאני אמורה להגיע לשקט עם עצמי, שלווה, לבקש סליחה, לסלוח, להשאיר דברים מאחור. מודה שלרוב זה מצליח לי. אבל יש דברים בודדים שמשנה לשנה נגררים, או ניצתים מחדש ולא מוכנים להישאר מאחור.

השבוע ניצוץ כזה נדלק כשחברה כתבה על ביקור לילי בבני ברק כשנסעה להשתתף בלוויה של אבא של חברה. משהו באחת השורות שתיארה מציאות בה גברים יושבים בקדמת האוטובוס ונשים באחוריו, שהצטרף אליו תיאור מהלך הלוויה בו הנשים התבקשו להישאר מאחור. כן, גם בנותיו של הנפטר.
היא תיארה מציאות כצופה מהצד, ואני לא רוצה להיות שיפוטית, אבל גם נורא מתקשה להסתכל על הסיטואציה בעיניים אנתרופולוגיות.

קדם לכך אירוע בו ניסיתי לקבוע תור לרופא בקופת חולים שמקבל רק בעוד אלוהים יודע כמה זמן, אבל הסתבר שיש לו תור קרוב במרפאה בבני ברק.
׳נהדר׳ אמרתי למוקדנית, ׳ בני ברק זה לא רחוק׳.
כשהיא חזרה על פרטי התור קינחה ב ׳ונא להגיע בלבוש צנוע, המרפאה ממוקמת בשכונה חרדית׳.
׳תודה, נתראה בעוד אלוהים יודע כמה זמן׳ השבתי.
בלתי סביר בעיני שאתבקש להתאים את לבושי כדי לבקר במרפאה ציבורית. ממש כמו שלא סביר בעיני לעטות כיסוי ראש בחתימת הגירושין ברבנות, (שהלוא איננה יותר מאשר משרד ממשלתי), רק כי כך נוח לפקיד שמכונה ׳רב׳.

כן, אני יודעת, צריך לכבד ולקבל את השונות ולגלות סובלנות וכיוצב״ז. אני מחנכת לאור אלה את בנותיי, אבל אני דורשת אותה התייחסות גם כלפינו.
ובלי פופוליזם בבקשה, בוודאי שבפעמים הנדירות שאני נכנסת לבית כנסת אני מכבדת את כללי המקום, ממש כמו במסגד או מנזר בודהיסטי.

את הפינאלה סיפק לי השבוע רפי רשף, באחת ממהדורות אחה״צ בה סופר על התנהגות מחפירה מצד אלפים מהמשתטחים שנסעו לקבר הרבי באומן בבואם לשוב לארץחוסר נימוס, חוסר ציות לכללים, חוסר כבוד למקום ולבאיו, המוניות, התנהגות מביכה באולם הנוסעים באוקראינה.
אני שוב מתאמצת לא להיות שיפוטית, אבל מה הטעם להשתטח על קברי צדיקים אם מסיימים את המסע המטהר באופן כזה?סירבו לשבת ליד נשים

שנייה אחר כך סופר על עיכוב גדול בהמראת טיסת אל על מניו יורק לתל אביב. המטוס היה בסדר גמור, התקלה הייתה שנוסעים חרדים קיבלו כיסאות לצד נוסעות נשים. ברצינות, סירובם להתיישב והתעקשותם להחליף מקומות קודם להמראה גרמו לעיכוב המטוס על הקרקע. בJFK. לא הזוי?
׳צריך למצוא פתרון שיאפשר המראה כסדרה וגם התחשבות ברגישותם של החרדים׳ מסכם רשף.
סירייסלי? ׳רגישותם של החרדים׳?!

אני מבקשת סליחה. כי כמעט יום כיפור אבל יש דברים שאני פשוט לא יכולה לנקות. ניסיתי. יומיים חלפו מאז המהדורה, אבל אני לא מוכנה להשליך את זה כאן ועכשיו כדי לגלות שזה מחכה לי מעבר לקו שמפריד בין הימים הנוראים לימים הרגילים שפשוט קורים בהם דברים נוראים אך כה רגילים שהחברה אינה משתאה עוד לעומתם.

סליחה. סליחה שאני לא זועקת את זה מספיק.
סליחה אם מרגיז מישהו לשמוע שבמקום שבו יש לגיטימציה לאנשים לסרב לשבת ליד מישהו כי הוא אישה אין להתפלא שיורקים על נשים ברחוב.
סליחה שאני לוקחת מקרים בודדים ומשליכה אותם על הכלל, אבל יש כאן כלל – כשמסיטים את המבט מעוולה אחת, האחרת תדפוק על דלתנו.

אני אמא ל4 בנות, לכן אני סולחת לעצמי על כך שיש דברים שאני פשוט לא יודעת לסלוח עליהם. רגע לפני סליחה מותר לנו להיות השופר שקורא בקול שאי אפשר לסלוח רק משום שהגיע הזמן הזה בשנה שבו כולם לובשים לבן ועוטים פני תם לרגע ושוכחים שעם שקיעת החמה עולם כמנהגו ינהג

תגובות