תגידי…
׳ תגידי, ננוש, מה זה בלוג?׳ שאל אותי אבא שלי לפני יומיים.
עניתי.
׳אז כל אחד יכול לכתוב?׳
כן.
׳אבל למה שמישהו ירצה לקרוא סתם מישהו?׳
שאלה טובה.
׳ולך יש קוראים?׳
נראה לי.
׳ואת קוראת בלוגים אחרים?׳
בעיקר.
׳וזה משנה משהו?׳
אני מקווה…
שיח פייסבוקי כבד משקל
תמר: ׳תגידו, האם אני הבנאדם היחיד בעולם שלא נשקל?׳
אני: לא.
תמר: ׳תודה. כבר הרגשתי קצת לא נעים ששואלים אותי בנוגע לזה ואין לי מושג (וגם לא איכפת לי)׳
אני: מילא אנשים שנשקלים, אבל אנשים ששואלים על המשקל שלך?! למה מה אני? תינוק בן חודש בטיפת חלב? מזוודה בנתב׳ג? סטייק על הפלנצ׳ה? איך לעזאזל המידע הזה רלוונטי להם??
איזו נעל
ארז:סלונות, זוכרות את פרוייקט הג׳ינס הגדול? עכשיו ׳אותו הדבר בנעליים׳.
איליאיל: פספסתי. מה היה הסיפור של הג‘ינס?
ארז: שילחו לי צילום שלכן עם הנעליים הכי–הכי שלכן, ותצרפו כמה מילים שמסבירות למה
מירב:זוג אחד??? לבחור רק אחד???
ארז: אחד. צריך לעשות פה את “בחירתה של סופי” איך אני אקטואלי ליום השואה, איך?
סלונות: יחפה. כפכפים. סנדלים. מגף איכרות. קרוקס.
ארז: אפשר קצת עקבים, קצת “גלאם”? אנחנו לא רוצים שאנשים יחשבו ש”סלונה” היא סניף של “טבע נאות” נכון?
ומורן, איך מאייתים את שם המשפחה שלך – מישל?
אני: כן, מישל. לכל איש יש שם, וכפכף…
אמא למה?
כבר כמה שבועות שאני מרכזת את מאמצי בלא לענות ׳ככה׳.
כן, נלי הגיעה לגיל של ה׳למה׳.
ארוחת בוקר– למה?
מקלחת – למה?
לישון – למה?
ואני כאמור, מפעילה את כל גלגלי המוח ושרירי היצירתיות כדי לא לחסום אותה ב׳ככה׳.
לא נותנת לה לנצח אותי באין תשובה.
בשבוע שעבר התארך הדיון עד כדי כך שבסופו עניתי ״נלי, זה בגלל המפץ הגדול׳.
אבל אתמול איילי חזרה מכיתה א׳ ודיווחה, במידה נכבדה של חשיבות, שהיא צריכה להתאמן על העמידה לצפירה שתהיה מחר, כלומר היום.
׳למה?׳שאלתי
כי צריך לכבד את יום השואה, ענתה
׳למה?׳ שאלתי
כי הרבה יהודים מתו שם , היא ענתה
׳למה?׳ שאלתי
למה? היא שאלה בחזרה.
׳יש דברים מותק, שגם אמא לא מסוגלת להבין׳ עניתי, ׳ועל הדברים האלה אנחנו תמיד נמשיך לשאול שאלות, טוב יפה? אף פעם לא נפסיק לשאול. מבטיחה?׳ שאלתי
׳למה?׳ היא החזירה.
בדיוק כך.
מה אפשר לעשות?
שאלתי את עצמי הבוקר.
סך הכל זה עולם די חרא.
כל כך חרא שבו מיליוני בני אדם לא מוטרדים משאלת משקל גופם, או איזה נעליים הם הכי אוהבים או כמה לייקים יצבור הפוסט האחרון שלהם בבלוג.
שואות עוד מתרחשות סביבנו, וסליחה אם מישהו נפגע כשמפקיעים לו את המילה הקדושה, אבל סביבנו עמים עוד עומדים בסכנת הכחדה, מיליונים עוד חיים בתת תנאים, וביניהם גם רבים מניצולי השואה שלנו, שלא זוכים לעדנה באחרית ימיהם.
זה כאן, שם ובכל מקום.
ואנחנו לא ממש יכולים ואולי גם לא רוצים לתקן את העולם.
אבל מדי פעם כל אחד מוכרח לעשות משהו כדי שיהיה כאן יותר טוב,
ותניחו לי עם אחריות המדינה, וארה״ב והעולם המערבי ואישתו,
יש דברים שלא יכולים לחכות לביאת המשיח.
הבוקר נשלחה לי הזדמנות קטנה באימייל.
לא קארמה – שיווק חכם.
אבל בכל זאת, זה משהו קטן שאפשר לעשות.
עשיתי. בלי שאלות.