יש לנו מה להפסיד. גל טרור 2015

אנחנו צריכים לנהור לרחובות ולהגיד שדי, ולקרוא לדגל למי שמאמין שיכול להיות כאן אחרת. יש לנו יותר מדי מה להפסיד, וכשנפסיד זאת על מה יישאר לנו להילחם?

צילום מסך מתוך לונדון את קירשנבאום

׳אמא, שוב היה פיגוע בפתח תקוה. זה כבר ממש קרוב אלינו. אי אפשר ככה יותר.׳ מקריאה הגדולה מהסמארטפון ומשתפת בחששות ההולכים וגדלים.

הנה הם באים. לא, לא ימים של שקט, אלא ימים של טרור. כולנו ידענו שיגיעו ואף אחד לא עשה דבר למנוע אותם.
בקיץ הרגשנו את המתיחות הגוברת והיינו בטוחים שתפרוץ עוד מלחמה. היא לא הגיעה. תודה לאל. אבל במקומה קיבלנו נידוי מהקהילה הבינלאומית, איראן, BDS, ראש ממשלה שותק באו״ם, עוד מניפולציות, ולקינוח – גל טרור בואכה אינתיפאדה 3.0.

אני יודעת, זה לא פופולרי להיות שמאלנים בימינו. אני גם לא חושבת שנשאר כאן איזה שמאלני טהור אחד לרפואה. אף אחד מאיתנו לא אוהב את המצב הזה, אף אחד לא אוהב ילדים מתים או יתומים, ובעיקר לא אוהבים לומר ׳אמרנו לכם׳. אבל אמרנו לכם.

כבר שנים שאנחנו חגים סביב עצמנו. רע בא ורע הולך. וחוזר חלילה, חזרה לנקודת ההתחלה. גם כשמגיעים ימים של שקט, הם תמיד מלווים ברעש לבן שמזכיר לנו לא להתרגל אליהם. אין כאן שקט. לא יהיה כאן שקט לעולם. כי אין אף אחד שעובד בלייצר שקט לעם היושב בציון.

גז? כן. הון? בוודאי. שחיתות? בטח. כותרות? בלי סוף. אבל שקט? זה פופטיץ, או גימיק טוב לנאום באו״ם.
הנה יושב לו הימין בשלטון, וממשיך לספר לנו איך דרכו של השמאל היא שמביאה עלינו את כל הרעות הללו. השמאל ואבומאזן. אולי השמאל ואבומאזן והסכמי אוסלו. אולי כל אלה וגם גדעון לוי.

כבר הפסקנו לספור כמה שנים שהוא יושב לו שם בראשנו, הראש הסגול, ולא עושה דבר מלבד להטיח האשמות על ימין ועל שמאל, או בעצם מימין לשמאל, ולא נוקף אצבע. הוא עושה הרבה רעש, נזקפת לזכותו גם מלחמה אחת, אבל בכל מה שנחשב, הוא פשוט לא עושה שום דבר.

נאום נתניהו באו״ם / יוטיוב רשות השידורדוקטורט בדרמה/ צילום: יוטיוב רשות השידור

אני שונאת את גל הטרור הזה. הכאב שתפס את הלב שלי כששמעתי על יתומיה של נעמה הנקין ז״ל, ובפרט על תינוקה, לא מרפה.

כמו אחרון הימנים גם אני מפחדת בימים אלו לתת לילדות שלי לצאת לב לרחוב. אני מפחדת להסתובב בעצמי. יש לי עוד תכניות לעתיד. כמו אחרון הגזענים אני בוחנת את מי שנראה שונה ממני, רק כדי להיות בטוחה. אבל בשונה מהם אני יודעת שרוב בני האדם הם שוחרי שלום, או לפחות רוצים שקט. אף אחד לא רוצה ילד מת וכאב. אף אחד לא רוצה לחיות בפחד, עוני ועולב.

גל הטרור הזה הוא הזדמנות עבורנו לבחון את דרכינו ולא לחזור על אותן טעויות באופן אוטומטי. כן, זה לא פופולרי לומר, אבל זו הזדמנות להפסיק להאשים את כל מי שסביבנו ולהתחיל להבין שאנחנו בלופ, ושצריך לחפש מוצא בכיוון חדש.

אני לא מתכוונת לזרוק כאן פתרונות אפשריים. מה אני בכלל מבינה בניהול סכסוכים ואיחוי קרע גדול כמו שנפער בינינו לבין שכנינו ואחיהם החיים בקרבנו? אבל אני יודעת שחיים בינינו אנשים שמבינים ורוצים להוביל את השינוי הזה, ואנחנו לא בחרנו בהם. אני יודעת שאנחנו צריכים לנהור לרחובות ולהגיד שדי. די נתנו לראש הסגול קרדיט שאולי הפעם יהיה אחרת. דמם של קורבנות הטרור המתרחש עלינו על ידיו. עכשיו הגיעה השעה לפטר אותו ולהמליך את מי שהילדים שלנו בראש מעייניו. הגיע הזמן לקרוא לדגל למי שמאמין שיכול להיות כאן אחרת, ושאנחנו יכולים להוביל את השינוי. יש לנו יותר מדי מה להפסיד, וכשנפסיד זאת על מה יישאר לנו להילחם?

תגובות