אני לא מחסידות טקסי בית הספר. תפאורה מבריסטולים, משפטים בחריזה של מורות, דרמה רגשית מוגזמת, לחץ וחוסר פוקוס ערכי על הנושא – פחות לטעמי. הבנות שלי דווקא אוהבות, והחודש היו שניים כאלה שאי אפשר להתעלם מהם ושייאמר לזכות המורות שיצקו לתוכם הרבה ערך והכנה מקדימה.
החודש הגעתי לצפות בשני טקסים של בנותיי – האחד קבלת ספר תורה, והשני טקס הזיכרון ליצחק רבין. ואני, מוטה שכמותי, על טקס קבלת התורה התבאסתי כרגיל, ולקראת טקס רבין שוחחנו, עניתי לשאלות וחשבתי שזה חשוב, כי הרבה יותר טבעי לנו, הרי זה ׳המחנה שלנו׳.
אני כותבת ממש עכשיו בחזרה מטקס רבין בבית הספר היסודי. בתי בת 10 ואחייניתי בת 8 שרות במקהלה, אני מסתכלת עליהן מרחוק שרות ה׳סתיו בלעדיו׳ –
״נעשה את השיר כמו זר של פרחים,
ממילים אחרונות שהאיש ההוא שר,
משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,
מילדים שהדליקו נרות בכיכר,
…מכל אלה נדליק להבה של תקווה,
היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר
שירו שיר לשלום הוא קרא… ״
על הבמה מעגל ילדים במיצג שמשחזר את נוער הנרות, אותנו, ואת הכתובות על הקיר, והכרזות, והעיתונים והכותרות – כל מה שהוא זיכרון שלא יימחה עבורנו, כל מה שהם מעולם לא חוו, תקווה גדולה ואובדן גדול כפליים, ומשפטים של מורות בפיותיהם, ושירים מרגשים והמחזה על חשיבותם של שיח וסובלנות, ומסיימים בשירת ׳התקווה׳ .
ובחוץ יום סתיו ואני דומעת וחושבת – ׳אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי׳, הרי חייהם הקצרים לא ידעו יום אחד של תקווה לשלום, מאז שנולדו לא היה כאן רגע שהאמנו שיש מי שיביא את השלום המיוחל ויגבור על כל הקשיים, רק אזעקות ומבצעים ומלחמה, וחוסר תקווה.
עם הדמעות אני חוזרת אחורה, לראש חודש חשוון, לריצה שרצתי כדי להגיע לבית הכנסת בזמן, לביקורת שיש לי על מספר הפעמים שמבקרים בבתי כנסת במסגרת החינוך העממי (יותר מדי לטעמי), ונזכרת שלמרות הציניות שלי, זו כבר פעם שלישית שהעיניים שלי התמלאו דמעות של התרגשות ברגע בו הרב יוסי מחב״ד נשא על כפיו את ספר התורה מארון הקודש.
זה לא בגלל הספר שהורים רבים רצים ומפצירים בילדיהם לרוץ לנשק, ממש לא. זה בגלל שבכל פעם שהרב יוסי מכין את הילדים להוצאתו הוא מסכם במשפט קבוע – ׳אתם יודעים ילדים, התורה ליוותה אותנו מאות שנים, ויש בה הרבה סיפורים, אבל רבי חכם אמר פעם שאפשר לסכם אותה במשפט אחד ׳ואהבת לרעך כמוך׳ – עלינו לכבד ולדאוג לאחר כפי שאנחנו אוהבים ודואגים לעצמנו׳. ככה הוא אומר להם, בלי פרשנות, בלי ׳האחר אשר הוא כמוך׳ או ׳האחר שהוא חבר׳ רק ׳האחר׳. ועיני הילדים אורות והתרגשות גדולה בהן, והם שרים ׳עושה שלום במרומיו׳ ואני, קבוע, דומעת, כי זה רגע של גשר, של לא לפחד כלל, שהאיש הכי אחר ממני שאני מכירה אומר את מה שאני אומרת להן תמיד, ועוד בחסותה של אותה תורה שכאילו מפרידה בינינו, וככה במשפט אחד והרבה שירים שמחים, הוא הוא, ואנחנו אנחנו, והילדים – כל האפשרויות פתוחות בפניהם, ובלי ססמאות הוא ממלא את החדר בחיבור ובתקווה.
וכשהקטנה מכינה שיעורים בתורה ומתפלפלת כי היא ׳לא מאמינה באלוהים׳ אני מזכירה לה – תזכרי מה הרב יוסי אמר, יש הרבה סיפורים בתורה, אבל אם תיקחי ממנה אפילו רק את אותו כלל אחד למדת את כולה – והיא מתרצה, ומשיבה לשאלה, ואפשר להתווכח על הסיפורים, ואפשר לא להסכים, אבל יש שוב תחושה שאפשר, שלא אבדה התקווה, ושעוד יכול להיות פה שמח, ודווקא אם נקשיב רגע למי שהוא כל כך אחר מאיתנו.
