אני בעיצומן של 48 שעות מהגיהנום של הקאות בלתי פוסקות של היונקת, שצמודה אלי 24/7, שמובילות לפיגור היסטרי בעבודה, מחסור בשעות שינה וביקורת נוקבת מצד הגדולות שמבינות שאמא לא באמת יכולה להתחלק ל-5, ולא משנה שהיא סופר-אמא ואוהבת את כולן באותה מידה.

בעיצומן של שעות אלה המיזם החדש שלי נדחק הצידה, ערימת הכביסה מתנשאת אל על, לצהריים הוגש קורנפלקס, תיבת המייל נחסמה ומהראש שלי יגלשו בקרוב אותיות ומילים מהרשימות שנאספות בתוכו כדי לנסות להשאר בשליטה על מה שאני חייבת לזכור לעשות כשכל זה יהיה מאחורי.

ואז קופצת מודעה בפייס-  ״ מחזירים את יום האם״. יום. ביחיד.
אני נמצאת ביומיים-האם מטורפים, שהם 2 מתוך 365 יום האם שיש בשנה, ומשום מה קמה יוזמה שמטרתה להחזיר את אותו יום האם האחד,  הישן והאהוב מילדותנו.

אני מודה שבתחילת דרכי כאמא קצת התבאסתי על כך שעד שנהייתי אם – היום נהיה המשפחה. ואני יודעת שטיבו של מנהג שאנחנו רוצים לשמר אותו, אבל למה שנרצה לשמר דווקא את זה?
הרי יום האם העברייה הוכרז באופן רשמי בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת וטיפח תדמית אם מושלמת שדחק את הנשים באותה עת אל מעמדה הטבעי של האישה – שתי הבלטות הצמודות לכיור.

כרזה ליום האם  1954-1955. מתוך הארכיון הציוני המרכזי

הו לא, זו לא תיאוריית קונספירציה פמיניסטית רדיקלית – זה כתוב שחור על גבי עיתון ״הארץ שלנו״, בתגובה לבקשה התמימה של ילדה בת 11 לחלוק כבוד לאמה יום אחד בשנה, כמנהג מדינות העולם הנאורות:

“ובכן, זכרו ילדים ואבות: בב’ באדר תשי”ב נחוג את יום האם הראשון במדינת ישראל.
ביום הזה לא תרשו לאמכם לעמוד בתור, לבשל, לכבס – אתם תבצעו את כל העבודות הללו.
ביום זה תשתדלו לגרום לאמכם אך נחת”

כבר שנים שמציינים בארץ את יום האישה הבינלאומי, שגם לגביו אני תוהה עד כמה הוא טוב, והאם הוא לא מנציח את האפליה והפער במקום לקדם, והאם הוא עוד מחובר לשורשיו האידאולוגיים – חיזוק מעמד האישה בחברה וחתירה לשוויון זכויות לנשים באשר הן נשים: אמהות או שאינן אמהות, נשואות, רווקות, חד מיניות, בכל גיל ודת וצבע – אבל הוא קיים, ושורשיו במקום טוב ועדכני יותר, ולכן הבחירה להחליף את יום האם ביום המשפחה היא טבעית ונכונה בעיני.

המסר עליו קם יום האם העבריה במקור פשוט אינו בעל זכות קיום ב-2016. מה עם משפחות שיש בהן שתי אמהות? או שאין בהן אמא בכלל? הרי יש היום כאלה למכביר. מה עם משפחות שיש בהן רק אמא? מה עם משפחות כמו של בנותיי הגדולות, שאמא גרה בבית אחד ואבא באחר? איזה ״יום״ חוגגים בתא משפחתי כזה אם יום האם ״נופל״ על יום שהילדים נמצאים אצל אבא?

ומה עם המסר החינוכי של שוויון בנטל, בחלוקת התפקידים, בהורות? איך אפשר להעביר מסר כזה כשחוגגים יום אם  בלי יום אב? והרי אחת הטענות החריפות כלפי החברה שלנו היא שאבות נותקו מן הקשר המשפחתי, היומיומי, הרגשי והפכו למפרנסים במפעלים הקטנים הקרויים משפחות. יום המשפחה מזכיר לנו יום אחד בשנה שכולנו ביחד בעסק הזה, וששווה לחגוג את זה.

אני מבינה את הקסם המסחרי שבעניין. אמא זה מרצ׳נדייז אלמותי. אפשר לעשות ים כסף מהדפסת ״האמא הטובה בעולם״ על סינרים, מגבות, כריות וספלים ביום האם, אבל אף אחד לא יקנה ספל ״המשפחה הטובה ביותר״. אפשר להעיף ביום כזה זרי פרחים בסכומים שיכולים לפרנס שולחן חג לכל הילדים שמתחת לקו העוני לכל השנה, אבל ביום המשפחה רק מכינים להורים יצירה מחומרים ממוחזרים בבית הספר ובגן.
אבל איזו אמא צריכה בכלל יום כזה ב-2016? איזו אמא חושבת שזה המאבק שדחוף לנו באמת לנהל היום? הרי היום אם אמא רוצה סינר לבישולים היא הולכת וקונה לה, היא לא צריכה לחכות ליום שבו ״ראש המשפחה יכבד את עקרת הבית.״ ג׳יזס, באמת חסר לנו שיעלו את השד הזה מן האוב…

כרזות ליום האם  1954-1955. מתוך הארכיון הציוני המרכזי

אז על מה כן שווה לנו, האמהות להיאבק היום? 10 הצעות למחאות-אם דחופות יותר:
1. תאריכו לנו את חופשת הלידה, קיבינימט!

2. העבירו חוק חובת השוואת שכר בין נשים וגברים, קיבינימט!

3. דאגו להטבות מס למשפחות עובדות, קיבינימט!

4. הכירו בהוצאות מטפלת וניהול משק הבית, קיבינימט!

5. דאגו לתמריצים מיוחדים לכלכלת המשפחה להורים עצמאים, קיבינימט!

6. הגדילו את הפיקוח על פעוטונים, קיבינימט!

7. העלו את רף הזכאות למעונות יום, קיבינימט!

8. בנו תכנית הבראה למערכת החינוך, קיבינימט!

9. תגידו לילדים להפסיק להגיד ׳אמא׳ אחרי 21:00, קיבינימט!

10. ואחרון ולא חביב ,אבל הכי שווה מחאה – תפסיקו לקחת ילדים של אמהות ואבות למלחמות שווא, קיבינימט!

איור בראש הפוסט:  מהאתר Freepik

The post תחזירו לנו את יום האם, קיבינימט! appeared first on מורן מישל.

מה יש לנשים נגד סקס?

אני חייבת  כאן וידוי אישי – אני עושה סקס. במרבית המקרים אני נהנית מזה מאוד. בחלק לא מבוטל מהמקרים אני היוזמת. וזה נמשך כבר כמה שנים העניין הזה. אז אני לא מצליחה להבין איך זה שבשנת 2016, במדינה חילונית וליברלית (לכאורה), שיח על מין הוא עדיין טאבו.
ובינינו, הרי כולנו עושים את זה. יחסי מין הם צורך פיזי קיומי. הם תשתית לזוגיות בריאה, לנפש בריאה בגוף בריא, ואפילו שיש מבחנות בימינו, הם עדיין הדרך שבה רוב בני האדם הגיעו לעולם. אבל מעשים לחוד ודיבורים לחוד. כלומר, זה בסדר לעשות את זה, רק אל תדברו על זה. אני לא מבינה את זה בהרבה מאוד רמות. קודם כל בתור אדם מבוגר, שנית כאישה ולבסוף כאמא.

בעולם שבו בנות ונערות גדלות תחת הגבלה ואיסור לדבר על חשק, הנאה ויוזמה במין, נולדת התפיסה שהן משניות במשחק הזה, ותחת כנפי התפיסה הזו מתקיימים יחסי כוחות לא מאוזנים. וכך למרות שכולם עושים את זה, בחורה או אישה שגם מדברות על זה הן שרלילות נימפומניות.
תחת ההגבלה הזו בחורות נשארות ׳נותנות׳ ולבנים נותר תפקיד ה׳לוקחים׳. ככה נולדת החפצה, ככה נוצרת קרקע פוריה לתרבות של פגיעות מיניות.

פתיחות מינית נגד פוגענות מינית

כדי להגיד ׳לא׳ צריך שיהיה מותר להגיד גם ׳כן׳. ממש כמו שמותר לכל בחורה ואישה להגיד מה לא מתאים לה, מותר לה להגיד מה היא רוצה, מה הפנטזיה שלה, מה טוב לה, מה נעים לה. היא לא צריכה לסמוך על הפרטנר שלה שינחש. ואני מאמינה שאם נערות ונשים תדענה שמותר להן לדאוג שיהיה להן טוב, יותר בחורות יוכלו לעצור ולהגיד מה ממש לא מתאים להן, בנחרצות גדולה ובבהירות.

בתרבות שבה אין מקום ל׳כן׳ ולהגדרות הדדיות של מין בריא בין נערות לנערים, בין נשים צעירות לגברים צעירים, השיח מחפש מפלט ויורד למחתרת, כי האנרגיה הזו חייבת להשתחרר. ואז במקום לעשות זאת בצורה בריאה והדדית שמייצרת שיח שקול של שני המינים על סקס ומה שהולך איתו, נשים נשארות הכלי וגברים המשתמשים, והתוכן הלגיטימי היחיד הוא פורנוגרפיה שמחפיצה נשים ומקבעת את תפקידן ביחסי המינים כאמצעי לסיפוק הגברים, שלהם מותר לדבר על זה, לצפות בזה ולפנטז על זה. על זה גם אני אומרת איכסה ופיכסה.

יום האישה בשירות הפורנוגרפיה

יש מסר שנורא מעצבן אותי באירועי יום האישה, בפורמטים הארכאיים של הכתבות והצילומים, שמשדרים לנו ׳תהיי אישה ותשתקי׳. בחליפה מגוהצת למשעי, ועדיף בחליפת חצאית מחוייטת – זה קצת מתכתב עם החליפות הגבריות והרבה יותר עושה לנו את זה. למה? כי מצד אחד זה סקסי בטירוף ומשדר עוצמה, אבל מצד שני גם קצת מעביר את התחושה של אישה בלתי מושגת ואפילו קצת א-מינית, שמיד מעלה איזו פנטזיה פורנוגרפית, כל זה כדי שלא נרגיש רע עם עצמנו שיש איזו סופרוומן כזו שבאמת יודעת ליהנות מהכל.

אז הגיע הזמן להפסיק להשתמש בקלישאות ולהסתתר מאחורי מסיכות תדמית מזוייפות. כמו שנשים יכולות לדבר על כסף, הצלחה, וריבוזומים אנחנו יכולות לדבר על סקס. כמו שנשים חולקות מתכונים ועצות להתקדמות בקריירה הן יכולות לכתוב ולקרוא על סקס, וברגע שנכניס את הנושא הזה לשיח השגור באופן נקי ופתוח נעשה עוד צעד לקראת השוויון ביחסי הכוחות שאנחנו מדברות עליו, וחשוב מכך – נעשה צעד לכיוון שינוי האווירה החברתית שמאפשרת פגיעה מינית בנשים.

יום אישה שמח לנו, ולכו להזדיין, או משהו.

The post על סקס, פורנוגרפיה ויום האישה appeared first on מורן מישל.

צילום: נתן יעקובוביץ

לקח לי נצח ללמוד להרגיש אישה.

לכבוד יום האישה השתתפתי בפרויקט מיוחד וממש לא מובן מאליו של הצלמת שני נחמיאס, שמעמת את האובייקטים והצופים עם הפערים בין נשים מצליחות לסביבה הגברית בה ההצלחה שלהן מתקיימת. בהתחלה היו לי התלבטויות – למה לי להתלבש כמו גבר עד שסופסוף אני מרגישה כמו אישה?!

צילום: שני נחמיאס

המסקנה שלי – אחרי שהסרתי את האיפור וחזרתי לעצמי, אני לא מוכנה להתחלף עם אף גבר, אבל מוכרחה להמשיך לעבוד כדי לקדם שוויון. לא יכול להיות שכדי להיות שוות יידרשו 50% מהאוכלוסיה להתנהג ולהתנהל כמו ה-50% האחרים. לא נראה לי שזו היתה כוונת המשורר כשברא אותנו שונים כל כך זו מזה. יש סיבה טובה מאוד לכך שנשים הן בדיוק כפי שהן, והגיע הזמן שהעולם ילמד למצות את כל הטוב שיש לנו להציע, בלי להפוך אותנו לגברים.

נו, יצאתי גבר?

לצפייה בכל הצילומים בפרוייקט ״נשיות, גבריות, הצלחה ומה שביניהם״ >>

צילום: שני נחמיאס

צילום סטילס: Shani Nahmias
צילום וידאו: Dmitry Shapiro
סטילינג: מאשה חלף
שיער: Michal Henig
איפור: Nava Dan
יחצ: Gil Kraiem
הפקה: ענבר בזק ואני

The post מאחורי כל אישה מצליחה appeared first on מורן מישל.